הסתכלות פנימית חלק א', תע"ס

הסתכלות פנימית חלק א'

תלמוד עשר הספירות, בעל הסולם

סדרת שיעורים של הרב מיכאל לייטמן

   "ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם עניינים רוחניים," מה זה נקרא עניינים רוחניים: "המופשטים מזמן, מקום ותנועה" זה שם אותנו מחוץ לרוחניות, כי בלי אחד מהם אנחנו לא יכולים לפעול. זמן, תנועה ומקום אלו שלושה מימדים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים עם כל החושים שלנו, עם כל הבריאה שלנו. רוחניות נקרא שאין שם זמן, שאין שם מקום, שאין שם תנועה. "ואין צריך לומר" ועוד יותר מזה כנראה "עם אלוקיית, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים,"

   לפי איך שאני מרגיש את האובייקטים, את התופעות, כך אני נותן להם שם. אני מרגיש משהו מסוים שאני קורא לו "חם", כלפי זה חם, אולי כלפי יצור אחר זה לא יהיה חם. בעיניים אחרות לך תדע אם מישהו ירגיש כמוני, יראה כמוני, שזה שחור, זה לבן וזה ירוק. "המדומים" הם יחסיים והם מדומים לא בגלל שהם יחסיים כלפי דבורה או כלב, שלפי מחקרים יודעים שהם רואים את העולם בצורה אחרת, אלא זה יחסית כלפי הנברא. "המדומים" זה מה שנקלט בחושים שלי, לפי איך שבנויים החושים שלי ולא לפי המציאות האובייקטיבית שאני בכלל אף פעם לא יכול לראות אותה ולהשוות אותה עם מה שאני באמת מרגיש. לכן זה נקרא "מדומה", כי ככה אני מדמיין לפי החושים שלי. צריך להבין את המגבלות שלנו, "שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים," שאנחנו לפי הרגשה בחושים שלנו קובעים שזה כך או כך ולא לפי המציאות האובייקטיבית שנמצאת מחוץ לנו.

   "ואיך אפשר להסתייע בהם בדברים רוחניים במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם," איך אנחנו יכולים בכלל לדבר על זה, לדמיין את זה ולהעביר את זה אחד לשני? "כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא גם כן מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, או אור השכל, למשל אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בענייני אלקות," למה לא, "אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת." אם אני מדבר במילים מאוצר מילים שמלכתחילה הוא לא מדוייק, לא נכון ואפילו אולי הפוך או בכלל אין לו מקום ברוחניות, איך אני יכול להתפלפל ברוחניות עם מילים כמו: מטה, מעלה, שחור, אורות, כלים? איך אני בכלל יודע שאני יכול לדבר על רוחניות במילים כאלה, הרי שם זה משהו אחר? אם זה המצב, אז איך עלי לקבל את החכמה הזו, את האינפורמציה הזו, איך עלי להעביר אותה?

   "ואין צריך לומר במקום שצריכים לגלות על ידי המלות ההן, בכתב על ספר, בעניני משא ומתן בחכמה, כנהוג במחקרי כל חכמה, אשר אז אם נכשלים, אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו." אם זה באמת מדע מדוייק, אז צריך לתת הגדרות וקשרים, שזה דבר הכי חשוב בכל מדע. "ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת," שזו לא שפה במובן שלנו אבל בכל זאת קוראים לה שפה "שאפשר לכנותה "שפת הענפים"," אצלנו בהסכמה משותפת קוראים לכל דבר לפי איך שאנחנו מרגישים אותו בחושינו. למשל "קר" או "חם", כרגע זה לא חשוב למה בחרנו במילה הזו ולא במילה אחרת, אלא שהמושג עצמו הוא מושג משותף אחד מקובל על כולם, בגלל שיש לנו חושים משותפים, כך גם חכמי הקבלה בחרו לעצמם קוד מסויים משותף שנקרא "שפת הענפים" שזה לא שפה, אלא "להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה." שם השורשים וכאן הענפים, השורשים שם משתלשלים לעולם הזה.

   "לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידיה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור," השפה הזו גם לא משתנה משך הזמן ומקובלת על כל האנושות בכל הזמנים "כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה," שהם קבועים ולא משתנים כי הרצון לקבל לא משתנה בעולם הזה, בדרגה הזאת "אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים." שכל דבר שאני אומר עליו בשם של העולם הזה, אני לא מתכוון לחפץ או לכוח או לתופעה כלשהי בעולם הזה אלא אני מתכוון לשורש שלה בעולם העליון. אם יש קשר כזה בין ענפים לשורשים אז יש כאילו קצב פשוט: יש מעלינו את העולם העליון, שם יש כל מיני כוחות, כל מיני פעולות, אובייקטים, תופעות, ואצלנו בעולם הזה ישנה העתקה של כל ענף שקשור לשורשו, ואם שם למעלה נעשות כל מיני פעולות, כך גם למטה בעולם הזה נעשות כל מיני פעולות. זה לא בדיוק ככה, עוד נלמד מה זה קשר ענף ושורש.

   שפת הענפים, שפת המקובלים, היא לא שפה בשבילנו, כי אנחנו לא מבינים מה היא אומרת. שפה שאני לא יודע אותה היא בשבילי סתם צלילים. שפה זה שיש בה קוד מסויים שאני שומע אותו או קורא אותו, שבאיזושהי צורה אני מקבל אותו והוא אומר לי על החפץ עצמו, על התופעה עצמה שיש אחרי הקוד הזה. אם אין לי קשר בין האינפורמציה עליה לבין התופעה עצמה זו לא נקראת שפה.

   מקובלים מבינים את שפת הענפים, כי הם כבר נמצאים בעולמות עליונים והם רואים את הדברים האלה. בגלל ששם, ברוחניות, אין שמות הם קוראים את הדברים האלה בשמות של הענפים בעולם שלנו. ובגלל שכנגד כל תופעה רוחנית בעולמות עליונים ישנה תופעה גשמית בעולם הזה, אז יש להם בדיוק לכל שורש את שמו ואת שם הענף שלו, ולכן אין להם שום בעיה לקרוא שורשים בשמות הענפים. אין הבדל שפה בין המקובלים.

   רק מקובל נמצא בעולם הרוחני, מקובל נקרא אדם שבזמן חיותו בעולם הזה משיג את העולם העליון, מתוך שהוא נמצא בעולם הזה בתוך הענפים ומשיג את השורשים, מיד הוא רואה את הקשר בין הענף ושורשו, אז מידית הכי טבעי והכי קל בשבילו לקרוא את הדבר הזה בשם הענף, אפילו לא יכולים לבוא במקומו שם אחר או צורה אחרת. ברגע שאדם מקבל איזו הרגשה רוחנית הוא יודע בדיוק ומיד שזה זה, לפי התופעה בעולם הזה, בדרגה היותר תחתונה. ככה מלמטה למעלה כל אחד משיג את העליון.

   בגלל שבעולם שלנו יש לנו חוש כללי שנקרא רצון לקבל עם חמישה כלי קליטה שהם חמשת החושים, כשמקבלים את החוש השישי שנקרא החוש הרוחני הוא עובד לפי חמשת החושים האלה, זאת אומרת, גם הוא מתחלק לחמישה חלקים וגם בו יש אותם התהליכים כמו שבחמשת החושים בעולם הזה. הטבע לא משתנה מעולם לעולם, משתנה רק החומר של העולם, יותר זך ויותר זך ויותר זך כמה שיותר למעלה יותר זך, אבל לא שהתהליכים והיוצרות משתנים או מתהפכים, הכל אותו דבר!

   אבל לא לקשור שאם שם למעלה מזיזים אצבע אז כאן למטה מישהו מזיז אצבע. לא בצורה כזאת זה פועל, עוד נדבר על זה. אפשרי לכתוב קבלה בכל שפה לא רק בעברית, אבל העברית כאילו יותר מתאימה. כענף ושורש, זה עניין שלם למה זה עברית ולמה זה אנחנו ולמה זה לא אומה אחרת, אבל עקרונית אפשר לכתוב קבלה באנגלית ולהלביש אותה, את המילים שלה, על עולמות רוחניים וזה יהיה אותו דבר. לא מבטאים דרך המילים באנגלית את השפה הרוחנית, אלא רק מבטאים את המושג שכבר קיים במילים באנגלית.

   זה כמו שברוחניות בסופו של דבר מגיעים לזה שצריך לתת ביטוי למשהו, לאיזושהי הרגשת האור בתוך הרצון לקבל שהיא עצמה ללא לבוש. להרגשה הזו אין שם, השם שלה הוא רק  י ה ו ה, זאת אומרת, ארבע דרגות של רצון המלאות באחוזים מהאור העליון שממנו הרצון הזה מתפעל. עכשיו, איך אני יכול להביע את הדבר הזה? מה אני אגיד? מו? מה? אגיד ככה, אגיד ככה, האמת זה לא חשוב, גם הפרה במו שלה אומרת איזו התפעלות מדבר מה. אדם יכול במקום זה לכתוב איזו נוסחה אחרת, אבל גם הב הב וגם מו מו הן שפות. כך המקובלים מצאו לעצמם קוד מסויים להביע את המצב של הכלי עם האור, שהוא נקרא "שפת הענפים."

   "ובזה תנוח דעתך, במה שתמצא לרוב בספרי הקבלה ביטויים מתמיהים, וגם זרים לפעמים לרוח האנושי. והוא, כי אחר שכבר בחרו להם שפה זו להתבטא על ידיה, דהיינו “שפת הענפים" כאמור, אם כן איך אפשר להם להשמיט על דרכם איזה ענף בלי להשתמש עמו מחמת נחיתות הדרגא שלו, שלא לבטא על ידיו את המושכל הרצוי, בה בעת, שלא נמצא בעולמנו איזה ענף אחר שיקחו אותו בתמורתו." אם בחרת לקרוא לשורשים על שמות הענפים, אז גם אם אתה רואה שורש רוחני שממנו יוצא איזה ענף גשמי לא יפה, שלא מקובל לדבר ככה בחברה, אתה חייב להשתמש בו. למשל המילה "זיווג", אנחנו כבר רגילים בה, אבל זו לא מילה שמשתמשים בה חופשי, או מילים כמו על לידות, דמים, ביטויים כאילו לא מקובלים.

   אבל זה מה שקורה בין שני חלקי הבריאה בעולם שלנו כתוצאה מהשורשים ההם, לכן חייבים לקבל את המילים האלה בדיוק כמו שהן, ואסור לטייח אותן או לקחת משהו אחר במקומן, אחרת השפה המיוחדת הזו לא תהיה שפה רוחנית, היא תאבד את כל האמיתיות שלה, חייבים להתבטא רק בצורה המיוחדת הזו. "כי כמו ששתי שערות אינן יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו אל שורש אחד." לא יכול להיות שמשורש אחד יצאו שני ענפים, זאת אומרת, לא יכול להיות שמשורש אחד יצאו שני שמות, שאפשר לקרוא גם ככה וגם ככה. "ואף גם זאת לא יתכן, להאביד את דבר החכמה המחויב אל הביטוי נחות הדרגא ההוא," בגלל שזה שם לא יפה או לא מקובל אי אפשר לא לומר אותו או לא להשתמש בו.

   "ולא עוד, כי האבידה ההיא תגרום פגם ובלבול גדול בכל מרחבי החכמה, להיות שאין לנו עוד חכמה בכל חכמות העולם, שיהיו הענינים כל כך משולבים זה בזה, בדרך סיבה ומסובב גורם ונמשך, כמו חכמת הקבלה," זו החכמה הכי מדוייקת "שהענינים מלוכדים וקשורים זה בזה מראשה עד סופה, ממש כמו שרשרת אחת ארוכה." אם נמשוך ממש חוט אדום מאין סוף עד העולם הזה, נראה שהכל בנוי לפי  י ה ו ה , אין שום שינויים, אין שום הבדלים, אלא רק בעובי המסך ומזה כאילו יוצא כל ריבוי הפעולות אבל השפה בעצמה היא משומרת עד אין סוף, כי כל השורשים נמצאים שם באין סוף וכל הענפים שלהם נמצאים בעולם הזה, וכשעוברים משם לכאן בכל דרגה ודרגה בכל עולם ועולם הם אותו דבר. אפשר לדמות את כל העולמות לגילדי בצל, או סתם לרמות: אין סוף, אדם קדמון (א"ק), אצילות, בריאה, יצירה, עשיה והעולם הזה. אחד תחת השני, שההבדל ביניהם הוא רק בחומר של העולם, זאת אומרת בחומר של האובייקטים או הכוחות או התופעות, אבל לא שהם מתבלבלים ביניהם.

   " ולפיכך אין כאן חירות הרצון להחליף ולהמיר בין הכינויים הללו רע בטוב. אלא, מוכרחים להביא תמיד בדיוק אותו הענף המורה באצבע על שורשו העליון, וגם להרחיב בו הדיבור, עד להמציא ההגדרה המדויקת לעיני המשכילים המעיינים." כל המושגים שישנם בכל השפות יכולים לתרגם אותם לשפת הקבלה, כי זו השפה המדוייקת ביותר, כי היא מדברת על השורשים מהם יוצאות כל התופעות בעולם שלנו, שם השורשים מהם משתלשלות כל התופעות כאן. בעולם שלנו לאותן התופעות יש אומרים ששת אלפים שפות, אבל כל השפות האלה רוצות בעצם לבטא את אותם הדברים, אם במקום כל השפות האלה משתמשים בשפת הענפים, מדברים בשפת הקבלה, מוצאים ביטויים שבשפה שלנו לא נמצאים. למשל, בתחום הפסיכולוגיה אנחנו לא יכולים להגדיר תופעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, להגדיר איך אנחנו מרגישים, נותנים הגדרות כאלה שבינינו לבין עצמינו אין הסכמה על ההגדרות לאותם מצבים. אחד אומר הפסיכוזה הזו או המחלה הזו, היא ככה והשני אומר ככה והתופעה שרואים באדם גם אותה אף אחד לא מצליח להגדיר ולקבוע כמו השני, כי לכל אחד ציור אחר, כי השפה לא מדוייקת, כי לא מרגישים דרך השפה גם את התופעות.

   בשפת הקבלה, בשפת הענפים, מדברים בשמות הענפים ומתכוונים לשורשים, אבל מדברים על הענפים. מזה כל הבלבול  שחושבים שבתורה מסופר על סיפורים הסטוריים, על איך חיו כמה משפחות במדבר או על שריפת בית המקדש. זה כל העניין, שבעצם אלו הענפים שמדברים על השורשים. עכשיו תגיד לי איך אפשר לקרוא את השפה אחרת? הלא זה לא שפת השורשים, אתה לא מדבר במילים של השורשים אלא בשפה של הענפים.

   כתוב בספרים הקדושים שמקובל יודע את כל השפות, גם של חיות ועופות, זאת אומרת שבאמת הוא מגיע לשפת השורשים שמשם הוא מבין רצון של כל אחד ואחד, מכאן נקרא שהוא מבין שפה של כל אחד ואחד. שפה זה ביטוי של הרצון שלי. מה אני רוצה, מה אני חושב, מה המודעות שלי, מה היחס שלי, זה נחשב השפה שלי, אז מי שנמצא ברוחניות מבין שפה של כל אחד ואחד. כי הוא עבר כבר את זה ונמצא עם הרצון שלו בדרגה יותר גבוהה. זה לא שהוא מבין כאילו מילולית מה החיות מדברות ביניהן.

   "אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שרשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעוורים מגששים קיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי." האמת שככה כתובה כל התורה, ומי שחושב שמתוך קריאה הוא מבין משהו מהכוונה האמיתית של התורה, שאינה קשורה בעולם הזה, הוא ודאי טועה.

  "שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו," זה העניין, ביחס לשורשו, "זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר הענין בשפה המדוברת שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא." התוספת הזו "איך שהוא" היא החשובה ביותר, כי באמת לא ניתן להסביר את המושג הרוחני, מי שמרגיש אותו מרגיש אותו, ומי שלא מרגיש, לא מרגיש. זה נקרא שאם חכם מקובל ישב כאן ומולו ישב אדם פשוט, "פשוט" פירושו שלא נמצא עדיין ברגשות שלו בעולמות עליונים, הוא לא יוכל להעביר לו את ההרגשה שלו. באיזו שפה הוא בכל זאת יוכל להסביר לו? הוא יגיד לו אם אני לוקח חלב ושותה את זה אני מרגיש תענוג, אפילו שיגיד לו שלמעלה יש אמא עליונה ואני מקבל ממנה חלב, זה אור מיוחד וכיוב', לא חשוב מה שהוא יתאר לו, מה השני יכול לדמיין חוץ ממה שהוא מכיר בחמשת חושיו בעולם הזה. הוא יכול לדמיין או שנותנים לו חלב באמת, או שמזריקים לו איזו זריקת מרץ רוחנית.

   איך הוא יכול לדמיין את הדברים האלה אם אין שום דמיון בין העולם הזה לעולם הרוחני? אז למה בכל זאת צריך חכם שיסביר את העולם הרוחני? כי החכם הזה לאט לאט מכוון את האדם הפשוט שישיג בעצמו את העולם הרוחני ואז יסביר לעצמו מה פירוש המילים. זה בעצם יותר נכון, אנחנו יודעים על עצמנו שמה שנדמה אתמול ממילים אלה, היום כשמשיגים קצת יותר רואים שזה בכלל לא כמו שחשבנו קודם, וכך כל פעם ופעם. אז באמת אי אפשר להסביר. שפה זה למי שמבין את האובייקט שעליו מדברים וקושר אותו עם שם האובייקט שנתנו לו, לכן עד שאנחנו לא משיגים את האובייקט הרוחני, השם הגשמי שלו אומר לנו רק על הגשמיות.

   "וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלקי אריז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, שפירושה, המופשטות מכל מושגים מוחשיים," זה מה שנקרא "טהרתן הרוחנית," תארו לעצמכם מה כבר אנחנו יכולים להוציא מזה לעצמנו, אם אנחנו קולטים רק במושגים מוחשיים. "באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות," העניין הוא באמת ההגשמה, שאנשים לא יגשימו את החכמה. עיקר האיסור ללמוד קבלה נקבע על ידי מקובלים, שבעצמם אסרו על לימוד חכמת הקבלה וזה בגלל שבלי מורה נכון האדם מקבל את כל האינפורמציה בכלים החומריים שלו, ואז הוא מגשם את הקבלה ומתחיל לדמיין אותה, אם רוצה או לא רוצה, ואז עובר על האיסור לא תעשה לך פסל ותמונה. האיסור הזה של לא תעשה לך פסל ותמונה כוונתו לא לדמיין רוחניות כגשמיות, כי אז האדם מתבלבל בדרך, הוא לא פוגע על ידי זה ברוחניות אלא בעצמו, הוא סוטה מהדרך עד כדי כך שהוא מתחיל לדמיין רוחניות בצורה חיצונית מחוץ לעצמו. וזו  הנקודה העיקרית, שבמקום שהעולמות הרוחניים והבורא והקשר איתו יהיו בתוך האדם, הוא מדמיין שהם מחוץ לו, שצריך איזה "טיל" כדי להגיע אליהם, שצריך איזו חכמה חיצונית שתסדר אותו ולא על ידי שיפור פנימי לגשש בתוכו, לנגוע, להגיע, לפתוח ולגלות ולהתקשר למשהו שבתוכו.

   הנקודה הזו היא הנקודה המרכזית של כל החכמה. חכמת הקבלה היא בשביל לעזור לאדם לפתוח את עצמו ולגלות את האלוקות שבתוכו, ואם הוא יסתכל רק פנימה לתוכו הוא לא ידמיין שנמצאים שם כוכבים, מלאכים עפים, חזיונות וכיו"ב, אלא הוא יקבל את השמות האלה בצורה נכונה, בשפת הענפים הנכונה. אבל אם לא תהיה לו שפה נכונה אז הוא יתחיל לדמות את זה בצורה מגושמת, כי בלי הדרכה נכונה אין לאדם שום אפשרות אחרת אלא תמיד לדמיין משהו בדומה לשפת הענפים, כאילו מדובר ברוחניות, אז מדובר שהיא קצת אחרת אז מה? כמו למשל, שיש אומרים כאילו כך כתוב בזוהר: שכל הצדיקים יושבים ולומדים תורה ועולים ויורדים במדרגות. ובאמת זו בעיה להגיע על ידי השפה לשורש, זה לא דבר פשוט, זו עבודה כל רגע ורגע, לחפש את האלוקות, את הבורא, איפה שהוא באמת נמצא, זו העבודה העיקרית של האדם.

   צריך לחפש את המקום הנכון, החיפוש איפה הבורא נמצא הוא לא לעומק, אלא החיפוש הוא על פני השטח, באיזה מקום בדיוק הוא נמצא, המקום שהוא נמצא בו דווקא מופשט מתנועה מקום וזמן, זה ממש בתוך הרצון הנקי של האדם, ממש בעמקות הלב. בגלל זה נאמר שבנקודה שבלב - שם מתגלה האלוקות. ואם אני מדמיין משהו מחוץ לנקודה הזאת, אני חייב לדמיין בצורה חומרית, מוחשית, באיזו צורה עם נפח ולא בלי מקום זמן ותנועה.

   לכן בעל הסולם אומר שהוא טרח במיוחד בשביל שכל מתחיל יוכל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות. גם בפתיחה לחכמת הקבלה הוא מדגיש את זה במיוחד, שכל העולמות העליונים  והתחתונים נמצאים בתוך האדם, הכל נמצא בתוך האדם וחוץ מהאדם נמצא רק אור העליון מופשט, ומה שנראה לאדם שכאילו הכל מחוצה לו זה בגלל החושים שלו, שגורמים לו כך לתפוס את האלוקות. העיקר הוא שהכל בתוך האדם, רק צריך להסתכל בפנים לתוך רצונות האדם שם נמצאים כל השמות האלה שכתובים בכל ספרי הקבלה. השמות האלה הם בסך הכל ביטויים של הרגשות של המקובל. רגשותיו בלבד ולא מה שהוא רואה, שומע או חש מחוץ לו, אלא בתוכו.

   "אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת." בעל הסולם לא המציא שפה אחרת. הוא לא רוצה להגיד כך, אלא את אותה שפה הוא טרח להסביר בצורה המדוייקת ביותר. הוא לא אומר שהוא ממציא שפה, הוא אומר שטרח בביאור זה של עשר הספירות להסביר את עשר הספירות, זאת אומרת, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל.

   יש ארבע שפות בחכמת הקבלה: 1) שפת המקרא - שפת התנ"ך, 2) שפת הגמרא - שפת התלמוד, 3) שפת האגדה 4) שפת הקבלה. על עולמות רוחניים, על רוחניות, על פנימיות האדם בעולם הזה, שגם זה שייך לרוחניות, כי כל מה שמחוץ לזמן תנועה ומקום זה הכל רוחניות, על כל הדברים האלה אפשר לדבר בכמה שפות. נכון שהשפה שאנחנו מדברים עכשיו זו עברית, יש לנו שפות שונות: עברית, אנגלית, רוסית, סינית וכיו'ב ובכל שפה אפשר לדבר על עולמות רוחניים ואילו בעברית יש לנו בשפה אחת ארבע שפות שונות של קבלה. 

   זה לא ארבע שפות שונות. אמנם בשפה העברית, ויכול להיות כך גם בשפה אחרת, יש ארבע לשונות שונות של הקבלה: מקרא, תלמוד, אגדה, קבלה, אבל אלו ארבעה סוגים של הגשת נושא, זה פרד"ס. ארבעה סוגים אלה הולכים מקל לכבד, השפה הקלה ביותר זו שפת הקבלה והשפה הקשה ביותר זו שפת המקרא, שפת התנ"ך. לכן האגר"א (הגאון מוילנא) כתב בסידור שלו שמתחילים לימוד התורה מסוד ומגיעים לפשט. כי שפת הקבלה שנחשבת כאילו שפת הסוד היא בעצם הכי פשט, כי לא מסתירים אחריה שום דבר, כי אומרים בה בדיוק את שמות הכוחות והתופעות הרוחניות. אמנם הזוהר שונה מתלמוד עשר הספירות כי הוא נכתב בשפת המדרש, הזוהר מספר במה שונה הזוהר משפת האגדה. שפת המדרש זו לא שפה בפני עצמה אלא זו העברה.

   יש שתי אפשרויות לדבר בשפת הענפים, או שמדברים בשפת הענפים או שמדברים ישר על השורשים, וזה ההבדל בין שפת הקבלה לשאר השפות. בשלוש השפות האחרות, איך שלא תעשה אתה מדבר על איזה שהוא סוג מהענפים. האר"י גילה שפה אחרת בגלל שבזמנו התהפכו כל הסדרים והזמנים של העולם. עד האר"י ירדו נשמות שלפי גודל הזיכוך שלהן, לא היה להן כל תפקיד להתעלות. בגלל זה הוא אומר שמזמנו והלאה מותר ללמוד חכמת הקבלה לכל מי שרוצה מגודלם ועד קטנם, כי פה ושם מכניסים לגופים פיסיים רצונות להגיע לתיקון, וזה אפשרי רק על ידי לימוד הקבלה. כי התפתחות העולם הגיעה כבר למצב כזה שיורדות לעולם הזה נשמות יותר מגושמות שדורשות במיוחד להגיע באמת לתיקון, להגיע להכרת האלוקות. ובגלל זה האר"י כתב ויסד את כל הקבלה שלו ולכן הכין שפה מיוחדת שהיא שפת קבלה שמדברים בצורה ישירה על השורשים ולא על הענפים.

   פה ושם קוראים בשמות של הענפים, כמו: אבא ואמא, ישראל סבא, פנים, אחוריים, זיווג, ביטוש, התפשטות, התרחקות. יש מקומות שזה התפשטות והתרחקות, יש תנועה שזה ימינה ושמאלה, האר"י לקח גם מושגים מהעולם שלנו. לכן למשל, בשירטוטים שאנחנו עושים אנחנו טועים ומדמיינים שזה ככה לפי המרחק, אבל לאט לאט על ידי עבודה בקבלה מקבלים גם בפנים כל מיני תזוזות פנימיות שאז מתחילים לקשור את התנודות הפנימיות עם השירטוט: זה נקרא אצלי למעלה זה נקרא אצלי למטה, זה לא שאני עולה כמה מדרגות או יורד, מצב יותר קרוב לבורא נקרא מעלה, מצב של התרחקות מהבורא, מרוחניות, שרע לי, שאין לי את זה, נקרא מטה וכיו'ב. לאט לאט מתחילים לפרש את המושגים האלה ברגשות שלנו.

   את שפת הקבלה יסדו מקובלים מהאר"י והלאה, במיוחד האר"י ובעל הסולם, הם בנו אותה כך במיוחד שאם אדם לומד בצורה נכונה הוא לא יכול לטעות. לטעות הכוונה רק במובן שלא ידמיין שישנם איזה עולמות רוחניים חיצוניים, כמו שנדמה לנו שישנו היקום בעולם הזה, שלא ידמיין אלוקות וכל שאר מחוץ לו. הכל בתוך האדם, ואם אני מדמיין משהו בחוץ לי זה נקרא שאני עושה דמות, פסל. הכל קבלה, וכל הספרים מלמדים איך לקבל.

פרק א' - "דע כי טרם שנאצלו.."

פרק א'

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות וכו' (בע"ח ש"א היכל א')," בסוגריים נאמר שכך כתוב בספרו של האר"י "עץ חיים" בשער א' (ענף א') היכל א': "הדברים הללו צריכים ביאור, דמטרם שנאצלו העולמות, איך היה שם בחינת מקום של מציאות, שהיה האור הפשוט ממלא אותו כולו,"  איך אפשר להגיד על מקום לפני העולמות. מקום הכוונה למקום חיסרון, מקום שצריך לעשות שם תיקונים ואז על ידם לקבל אור. ואם עדיין אין עולמות, העלמות על האור, אז איך יכול להיות מקום ריק מאור? "וגם ענין עליית הרצון להצטמצם כדי להוציא לאור שלימות פעולותיו," אנחנו אומרים כך: "שאז שעלה מרצונו להציל נבראים..." "עלה מרצונו" זה עניין עליית הרצון שזה גרם לצמצום, אז אין סוף צמצם את עצמו לנקודה האמצעית "דמשמע מדברי הספר, דכבר היה שם איזה חסרון חס ושלום," היה חסרון, ואז הוא עלה ברצונו, תיקן את הרצון שלו, שהרצון הזה היה בכל זאת להשלים את מצבו. איך היה דבר כזה שחסר היה שם משהו באין סוף, שהוא הלך להוסיף עוד משהו? מה היו החסרונות, מה חסר היה לו בכל זאת? הרי אנחנו מדברים שיש שלמות באין סוף. "גם ענין הנקודה האמצעית אשר בו ממש, ששם היה דבר הצמצום, שהוא מתמיה מאד, דהא כבר אמר שאין שם ראש וסוף, ואם כן איך יש האמצע," יש בכלל תוך? הרי נאמר ולא היה לו ראש ולא היה לו סוף, אלא היה אור אחד פשוט ממלא את כל המציאות, כל המציאות זה נקרא כ"תוך". אז איך יכול להיות תוך בלי ראש ובלי סוף? "אמנם כן, הדברים הללו עמוקים מני ים, ועל כן אני מוכרח להאריך בביאורם."  

אות א'

אות א'

                              "אין דבר בכל המציאות שלא יהיה כלול באין סוף                   

                                      המושגים ההפוכים אצלנו כלולים בו יתברך

                                                    בסוד אחד יחיד ומיוחד"

"דע שאין לך שום מהות של ישות בעולם, הן מן המוחשות אל החושים שלנו, והן מן המושכלות בעין השכל שלנו," יש לנו שכל ויש לנו חושים, שגם בזה וגם בזה אין לנו שום דבר שממלא אותם "שאינו כלול בבורא יתברך, דהא כולם נמשכין לנו הימנו יתברך," כל מה שאנחנו רק יכולים להרהר שישנו בנו, גם בשכל וגם בהרגשה, נמשך מהבורא, כבר מזה אפשר לחשוב שמה שבא לאדם בא מלמעלה, מה שהוא עושה עם זה כבר תלוי בו.

   "וכלום יש לך נותן מה שלא יהיה בו," אם זה בא מלמעלה בודאי שיש לו את זה "וענין זה כבר מבואר היטב בספרים, אמנם צריך להבין, שאותם המושגים, שהם נפרדים אצלנו, או הפוכים," בהרגשתינו או במוחינו, בשכלינו, המושגים כאילו הפוכים אחד מהשני: הרגשת יסורים או תענוג, הבנה שזה אמת או שקר, שזה צדק או אי צדק, כל מיני דברים הם הפוכים גם במושכלות וגם בהרגשות "על דרך משל מושג החכמה נבחן בהפרש מן מושג המתיקות," הוא נותן דוגמה בין השכלה להרגשה "שהחכמה והמתיקות ב' מושגים נבדלים הן זו מזו, וכן מושג הפועל, הוא ודאי בהפרש מן מושג הפעולה, שהפועל ופעולתו בהכרח ב' מושגים נבדלים זה מזה," נגיד זה בכוח וזה בפועל, הפועל זה מי שפועל, ופעולתו זה נקרא המעשה שעושים, ובוודאי הם שני מושגים שונים "ומכל שכן המושגים ההפוכים, לא רק שונים וכמו המתיקות והמרירות וכדומה, הן נבחנות," כל המושגים האלה, "ודאי כל אחת לעצמה," אצלנו, "אמנם אצלו יתברך, יהיו החכמה והתענוג, ומתיקות, וחריפות, ופעולה, ופועל, וכדומה מן הצורות המשונות וההפוכות, כל זה כלול כאחד באורו הפשוט, בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל,"

   "אצלו" זה מה שנקרא, באור הפשוט, לא חס ושלום בעצמותו, שעליו לא מדברים. אלא רק באור שמגיע אלינו, האור הפשוט, שהוא נקרא אור שאין לו עדיין קשר עם הכלי, זה התענוג שבא והכלי עדיין לא מתחיל להבדיל בו, לפי תכונותיו, איזה מין אופן מסויים. אז לפני שאני מבדיל משהו, זה כמו שקע חשמלי, דוגמה שנתן בעל הסולם, שמשקע חשמלי אפשר שיהיה גם חום גם קור גם לחץ גם ואקום, מה שרוצים ממנו, אבל בו בעצמו אין שום דבר, הוא מופשט מהכל, אני  מתלבש עליו עם כלי מסויים, ולפי תכונות הכלי אני מוציא ממנו איזו צורה חיצונית מסויימת. אבל בו עצמו זה איננו. או שאפשר להגיד שהוא בכוח כולל את כל הצורות האלה, אבל אצלו זה לא מתחלק לצורות.

   "כל זה כלול כאחד באורו הפשוט, בלי שום הכר והבדל ביניהם כלל, אלא במושג אחד יחיד ומיוחד:" מה זה "אחד יחיד ומיוחד"? האם יש כאן שלושה דברים? האם הם שלושה מושגים שונים או ששלושתם מדברים על דבר אחד ורק אנחנו כדי להדגיש ולהבחין את היחוד הזה צריכים להגיד את שלושת המושגים האלה שקיימים בו? "אחד, מורה שהוא בהשוואה אחת. יחיד, מורה על הנמשך הימנו, שגם כל אלו הריבויים המה אצלו יתברך בצורת יחיד כמו עצמותו יתברך. ומיוחד, מורה הגם שהוא פועל ריבוי הפעולות," כלפינו כביכול, "אמנם כח אחד פועל כל אלה, וכולן חוזרות ושבות ומתיחדות בצורת יחיד, שהצורה היחידה הזו, בולעת כל הצורות המתראות בפעולותיו," כלפינו   נראה שאלה כל מיני צורות שונות ומשונות, אבל הוא נקרא "מיוחד" דווקא בגלל שהן מתאחדות אצלו ביחד.

  "והוא ענין דק מאד, ולאו כל מוחא סביל  דא." ולא כל כך קל לכל אחד לקבל את זה, להבין את זה, לסבול את זה "וכן פירש לנו הרמב"ן ז"ל, על ענין אחדותו יתברך בסוד אחד, יחיד ומיוחד, וזה לשונו, בפירושו על ספר יצירה פ"א מ"ז, יש הפרש מן אחד, ויחיד, ומיוחד: שם המתפרש, כשהוא מתיחד לפעול בכח אחד, נקרא מיוחד. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, כל חלק שממנו, נקרא יחיד. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד, עד כאן לשונו הזך. פירוש, מתיחד לפעול בכח אחד, רצונו לומר שפועל להיטיב כראוי ליחודו. ואין שינוי בפעולותיו. וכשהוא מתחלק לפעול פעולתו, דהיינו שפעולותיו משונות זו מזו, ונראה חס ושלום כפועל טוב ופועל רע, אז נקרא יחיד" למה לא לפי פעולותיו? אלא "מפני שלכל פעולותיו המשונות" כביכול, "יש להן תוצאה יחידה, להיטיב. ונמצא שהוא יחיד בכל פעולה ופעולה ואינו משתנה על ידי פעולותיו המשונות. וכשהוא בהשואה אחת נקרא אחד כלומר אחד מורה על עצמותו יתברך שאצלו כל מיני ההפכים הם בהשואה אחת. כמו שכתוב למעלה. וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל," חכם אחר, "שאצלו היודע והידוע והמדע אחד הם. כי מאד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו."

   באמת איך שאנחנו מבינים את העולם, לא כל כך קל לתפוס את זה, הוא אומר כאן שכל הדברים שאחר כך באים להרגשת הכלים וניראים בתוכם כעבר, הווה, עתיד, כשבעצם ברוחניות אין לנו מושג זמן, או ניראים כטוב ורע או כיסורים ותענוגים, אצלו אין שום שינוי בין אחד לשני, אלא זה רק כלפי הכלי. גם כל ההבנות, לא רק ההרגשות, וכל מה שרק אנחנו יכולים באיזו צורה להרגיש במוחא ובליבא, אצלו זה הכל כאור אחד פשוט, שאין בו שום הבדל ואי אפשר לחלק אותו בלי שום אופן או מושג, אלא רק הכלי בתכונות שלה מחלקת או נותנת כינויים של התפעלות מן האור ומתפעלת ממנו לפי מצבה איך שהיא בנויה ומתוקנת.

   אז בכל זאת כלי צריכה כל פעם ליחד את כל הצורות שלה למקור אחד יחיד ומיוחד ובגלל זה ישנם לנו שלושת המושגים האלה כלפיו. כשאני אומר שהוא אחד ושהוא יחיד ושהוא מיוחד, בזה אני מתקן את ההרגשה שלי בהתאם לאור הפשוט. אם הייתי באור הפשוט לא היו לי המושגים האלה אחד, יחיד ומיוחד, כי אצלו זה קיים. לתקן את ההרגשה שלי שהיא בכל זאת הולכת לפי זמן, לפי מקום, לפי הרגשת מר ומתוק, לפי הרגשת שכל וטיפשות, לתקן אותה בהתאם למקור של אין סוף, אני אומר שהוא אחד יחיד ומיוחד. זאת אומרת, זה ההפרש כאילו ביני לבינו שאני מקבל ריבוי התפעלויות ממנו, שגם הריבויים האלה הם שונים והפוכים.

   אלו דברים מאוד עמוקים וזה תמיד נתפס לפי הרמה של האדם, לכן אסור לגלות את העמקות שבזה,  אבל בכל זאת בשביל שיהיה מובן לנו הלאה, אנחנו צריכים לקבוע משהו בינתיים: אנחנו תמיד מרגישים לפי תכונתינו, לפי איך שאנחנו, מה שאנחנו, כך אנחנו בודקים וקובעים מי האור, ובתוך האור יש רק דבר אחד אותו אנחנו קוראים "להיטיב לנבראיו". "להיטיב לנבראיו" הזה מתחלק אצלנו לאלפי פעולות, הרגשות והבנות, אבל בהתחלה גם זה צריך לזכור, שכל מה שהתחתונים יכולים להרגיש ולחשוב, שגם הרגשות וגם המחשבות באות מהבורא. עוד הפעם: הכוונה היחידה, במטרה היחידה ומהמקור היחיד. ורק הכלי מרגישה שהיא מקבלת עכשיו למשל, יסורים,כך זה נראה כלפי הכלי בינתיים, בגלל שהרגשות שלה לא מתוקנים, בגלל שהכלים לא מתוקנים, אז כלפיה זה נראה למשל, כאי צדק, כשקר, כיסורים.

אפשר להגיד בצורה יותר פשוטה: מלמעלה בא רק הטוב המושלם, הצורה שזה מתקבל בתוך הכלי שלי יכולה להיות כאילו הפוכה ממנו, למשל אם בא לי רצון להרוג, לגנוב, לעשות דברים הכי מכוערים שרק יכולים להיות במציאות, זה לא בא מהבורא, ממנו זה בא בצורת טוב ומיטיב, בצורה הכי מושלמת, אלא בתוך הכלים שלי זה מקבל צורה כזאת.

   שאנחנו נמצאים בתוך ים של אין סוף, איך שאני מקבל את התפעלותי ממנו זה תלוי בכלים שלי. כשאני מתקן את הכלי, אני מרגיש מציאות יותר אמיתית. וכשאני מתקן עוד יותר, אני מרגיש מציאות עוד יותר אמיתית, וכך הלאה עד שאני מרגיש רק כביכול את האור הפשוט שיש לו כוונה אחת, מחשבה אחת, פעולה אחת, בצורה אחידה לגמרי. לפני זה אני נמצא בו. שום דבר לא משתנה, משתנים רק התיקונים שלי ובהתאם לזה ההרגשות שלי. בכל נקודה ונקודה אם אני רוצה לייחד מה שיש לי לבורא אני גם באחד, גם ביחיד, גם במיוחד, חייב לייחד את התפעלות הכלי ואז אני כאילו משווה את ההרגשה שלי למה שבאמת, אם אפשר להגיד, מחוץ לכלי, לפני שכלי מחלקת את התפעלות האור לפי תכונותיה.

אות ב'

אות ב'

"ב' הבחנות בהשפעה, מטרם שבאה לכלל קבלה,

ולאחר שבאה לכלל קבלה."

"וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים," למה מהשמים? משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעולם הזה" מה פרוש? שההתלבשות שלו, שהכלים החיצוניים, הצורה החיצונית שלו, שהיה צריך לקבל על ידי הכלי, על ידי ההלבשה, היא עדיין לא כלי של העולם הזה, זאת אומרת, עדיין מה שמקבלים מלמעלה יש לו צורה רוחנית ולא גשמית.

   "ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד" שהיה מקבל את המן הזה, אוסף אותו לאכול, "היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו," בגלל שלא קיבל צורה חיצונית הגשמית, הסופית, אלא עדיין נמצא בצורה רוחנית שהיא סובלת ריבוי כביכול, אבל בעצמה אין לה ריבוי, היא מופשטת מכל הריבויים, "היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד," נגיד ממר ומתוק, "כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, ואם כן איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד," אם הכלי מרגיש מתוק והשני מרגיש מר, חייב להיות גם מר ומתוק בכוח, כלולים באותו מן, "אלא על כרחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן" בכל זאת איך הוא כלול מהם, אבל ישנו בו, אם אנחנו יכולים להבדיל באיזה צורה זה ישנו "שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו, הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפי זה יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות: הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל." אבל כולל שבו כלולים כביכול כל הדברים שאחר כך המקבל הגשמי מחלק ומוציא לפי התכונות, ו"הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעל ידי זה קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל." שמגיע לקבלה להרגשה בתוך הכלים.

   ב"לוח תשובות לפרוש המילות", בלוח שאלות ותשובות, ע'מ ס"ז ב"ספר ההקדמות" השחור, הוא אומר בסעיף ד' על "אור פשוט"כך: "אור פשוט הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי." כלי תמיד קיימת באור, אם מדברים על אור כמשהו שחוץ מעצמותו, אבל כלי שם לא עושה שום הבחנות. וכאן נגיד שאנחנו מדברים, שישנה התפעלות הכלי מהאור, אז כלי מתפעלת, לפי תכונותיו היא עושה הבחנות. ההבחנה בתוך הכלי - שזה אור פשוט, הכלי נותנת את השם "אור פשוט". אז אם כלי נמצאת בלי שום הבחן לאור היא אומרת על האור שהוא אור פשוט, "פשוט" פרושו בלי ריבוי של משהו, אין בו שום הבחנות. הכלי, לפי התכונות שבה לא מבדילה בו שום דבר, אלא יש לה רק הרגשה אחת, שהוא טוב ומיטיב.

   הכלי הוא זה שלא מבחין בין אור לכלי. כלפי האור לא מדברים. האור שהכלי מבדילה ממנו אלף מושגים, הוא גם כן פשוט, רק הכלי לא אומרת עליו שהוא פשוט, היא אומרת עליו שהוא כזה, כזה, כזה. פשוט זה שם, כינוי, לפי תכונת הכלי. מי קובע שאין הבחן? הכלי. אם אין הבחן בינה לבין האור, ובגלל שאין הבחן, היא לא מבדילה באור שום חלקים, אז היא אומרת שהוא פשוט, פשוט שאין הבדלים, אין שינויים. כשאין שינוי בכל מה שהיא מקבלת כמושג האור, היא אומרת: הוא פשוט. מה פשוט בו? יש לו רק דבר אחד - להיטיב לי.

   בתכונות של האור ובתכונות של הכלי אין הבדל, אין שינוי בין אור לכלי. מה זה נקרא שכלי מבחינה משהו באור? אנחנו אומרים אחר כך "כלי יותר כהה", שהיא עושה הגבלות באור, כאן אין הגבלות, אין הגבלה זו הבחנה. אנחנו אומרים שבגמר התיקון וכרגע לא ידוע לנו בדיוק מה זה גמר תיקון, יהיה הוא אחד ושמו אחד ולא יהיה הבדל בין אור לכלי. הכלי היא שמגיעה מלמטה למצב כזה, לדרגה כזאת שאין הבדל בינה לבין האור, שהוא ושמו אחד, שכלי ואור זה אותו דבר. שהתכונות המתוקנות של הכלי הן כמו התכונות של האור. התכונות הכי גבוהות של האור שכלי משיגה, שהוא טוב ומיטיב. ואם כלי משיגה בתיקונים שלה את התכונות האלה, אז ככה היא אומרת על האור. כלי לא יכולה להגיד על האור שום דבר, כלי אומרת על התיקונים שלה מי הוא האור.

   אנחנו לא יכולים להרגיש אור, אנחנו יכולים להרגיש את ההתפעלות ממנו. במידה של כמה שאני נמצא איתו בהשוואת הצורה, אני אומר שהוא טוב. למה אני אומר שהוא טוב? כי יש לי עכשיו תיקון על עצמי שנקרא טוב, שבו אני מרגיש בורא, אז אני לפי התיקון הזה מרגיש ואומר הבורא הוא טוב. למשל דרגה שנקראת "משה", זה תיקון על הרצון לקבל שנקרא "משה", זו מידת הבורא שמשיגים בצורה הזאת שנקראת "משה".

   כל השמות בתורה הם שמות הקדושים, הם כינויים של הבורא. למה כינויים של הבורא? כי הכלי היא המרגישה, לפי מידת התיקון של הכלי אנחנו אומרים על הבורא שהוא כזה וכזה. למשל, תיקנתי את עצמי שאני אוכל להרגיש אותו בעשרים אחוז, אז אני אומר שהבורא הוא כך וכך. כמה שאני מרגיש אותו, אני אומר עליו שהוא: רחום, חנון, טוב, מיטיב, לפי ההשגה שלי, לא יותר מזה, בעצם אני לא משיג את הבורא אני משיג תיקון של עצמי.

   גם בעולם שלנו זה עובד ככה. איך אנחנו מודדים מה זה מתח, מה זה זרם? יש משהו בחוץ שעובר לחוט, אני את החוט הזה מעביר דרך הכלי שלי, שמודד אותו, אני לא מודד מה שעובר בחוט, אני מודד את ההתנגדות שלי כלפי מה שעובר, אני מודד את ההתנגדות שלי להשפעה מבחוץ. כל מערכות הבקרה והויסות הן לפי העיקרון הזה. גם באוזן שלי אני מודד עד כמה אני צריך להגיב על מה שיש מבחוץ, אני בכלל לא יודע מה שיש מבחוץ. אני צריך להפעיל את תוף האוזן בכוח כזה וכזה, לפי זה אני אומר בחוץ יש גל כזה וכזה, אני לא מודד את הגל אני מודד את הכוח  שבו אני צריך להתנגד לו, לשמור שתוף האוזן יהיה באיזון, איך אני צריך ללחוץ על הכוח הזה בחזרה מבפנים, ואם יש חור בעור התוף אז אני לא יכול להתנגד לכוח הזה ולמדוד את ההתנגדות שלי. אני מודד את ההתנגדות שלי לגל שבא מבחוץ, לפי זה אני מודד את הגל.

   אותו דבר כאן, אני לא יודע מה הוא האור, אני מודד את ההתנגדות שלי, לפי ההתנגדות שלי אני נותן שם למה שיש מבחוץ. במצב שהוא "פשוט", תיקנתי את עצמי במסך, עשיתי את המקסימום לפי הכלי שלי. לפי מה שאני נברא, אני לא יודע מי הוא, איך הוא, אבל לפי איך שהשגתי אותו כנברא, תיקנתי את כל התכונות שלי, שלפי הכלים שלי הוא הופך כבר להיות פשוט, אני לא יכול להכניס בו יותר שום ריבויים, לכן אני קורא לו "אור פשוט".

   כל שנות ההיסטוריה אנחנו חוקרים את הטבע שלנו, וכל פעם המדענים אומרים שהשגנו כבר את כל מה שיש. היום כבר מבינים שזה לא נכון, אבל לפני מאה שנה חשבו שבפיסיקה כבר אין יותר מה לגלות, ופתאום גילו את האטום ועוד כמה צרות כאלה. היום שוב אומרים גילינו את הכל, אין יותר מה לעשות. למה? כי לפי הכלים שלנו אין יותר כלום בטבע. אם באמת היינו רואים בעיניים אחרות מה שיש בטבע, אז כנראה היינו רואים הרבה יותר. אבל כשאני מגיע למקסימום לפי מה שאני בנוי, אז כלפי זה נקרא "פשוט".

   אז הנברא משיג רק את התיקון שלו, ולפי התיקון שלו קורא לבורא: טוב ומיטיב או חס ושלום, לא מספיק טוב, לא מיטיב. רק הנברא נותן שמות לבורא מתוך התיקון שלו. בגלל זה "משה" מצד אחד זה נקרא דרגה רוחנית, דרגה הקדושה, שזה כינוי לנברא ומצד שני "שמות הקדושים" שזה שמות שהנברא נותן לבורא. שהגעתי למצב שאני קורא לעצמי "דרגת משה", זה מה שתיקנתי בתוכי ובתיקון הזה כך אני מרגיש את הבורא, במידה הזו אני משתווה איתו.

   "הוא ושמו אחד" - "שמו" זה כלי ו"הוא" זה אור, שהם באמת נמצאים כלפי הכלי באחדות, בגלל שאין יותר שום תכונה בכלי שהיא שונה מהאור. מאיפה הכלי יודע? כשלא יהיה סוף, אלא הכל יהיה ראש ותוך, קבלה על מנת להשפיע בכל המאה אחוז של הכלים, (קודם לא היה ראש באין סוף כי זה בא מלמעלה לפני הבריאה) כשיהיה רק ראש, מסך ותוך, קבלה על מנת להשפיע על כל הכלים המתוקנים, זאת אומרת אז יהיה שוב הוא ושמו אחד, רק כלי משיגה את המצב הזה. לפי הכלים, תיקנה את כל מה שיש בה. מגיעים לזה על ידי בניית המסך, שכל הזמן אני מודד כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע עד למקסימום.

    אנחנו מדברים רק על הנברא. אולי בורא היה יכול לעשות אחרת, בצורה אחרת, באיזה שהם רצונות או תוכניות אחרות, אני לא יכול להגיד על זה כלום. מחוץ לכלים שלי, לשכל שלי ולהרגשה שלי אני אפילו לא יכול לפנטז שום דבר. אז אם עשיתי הכל מה שיש בטבע שלי אז הגעתי לזה, מעבר לזה אני לא יכול להשיג אף פעם, זו המוגבלות שלנו. יכול להיות שאחר כך כן, אומרים שמה שאנחנו מתקנים זה רק על "האלף השביעי", אחר כך יש שמיני, תשיעי, עשירי, לא ידוע מה יש שם, "סתרי תורה" וכו'.

אות ג'

אות ג'

"איך אפשר להבין שהנשמה היא חלק מאלקיות"

"ובזה נבוא להבין מה שכתבו המקובלים במהות הנשמה, וזה לשונם, אשר הנשמה, היא חלק אלוהי ממעל ממש ואין בה שום שינוי כלל מן ה"כל", אלא במה שהנשמה היא חלק ולא "כל" : ודומה לאבן הנחצבת מן ההר, שמהות ההר ומהות האבן שוות, ואין שום הבחן מן האבן אל ההר, רק בזה, שהאבן היא רק חלק מן ההר, וההר הוא בחינת ה"כל". עד כאן תמצית דבריהם ז"ל. ולכאורה הם דברים מתמיהים בתכלית, וביותר קשה להבין, איך יתכן לדרוש בחינת הבדל וחלק מן האלוקיות, עד לדמות, לאבן הנחצבת מההר, דבשלמא אבן, היא נחצבת מההר, ע"י גרזן ומקבת, אבל באלוקיות, כביכול, איך ובמה, יתפרדו זה מזה." 

קודם כל נשמה זה כלי, בורא ונברא, איך זה יכול להיות שהיא חלק מהבורא? על ידי מה אפשר להבדיל? אז מה ההבדל בין מצב שהיא נבדלת ומצב שהיא לא נבדלת? מה בכלל כל הדברים האלה ברוחניות? מה הנשמה עצמה? בינתיים רק שאלות.

אות ד'

אות ד'

"הרוחני נבדל בכח שינוי צורה,

כמו הגשמי שנבדל על ידי גרזן"

זמן, תנועה ומקום אלו דברים שמבדילים אובייקטים, כוחות, מעשים, אז אם אנחנו אומרים שברוחניות אין זמן, תנועה, מקום, זאת אומרת אין אותם הדברים שמבדילים בין דברים, אז במה נבדלים שם שני רוחניים?

"וטרם נבא אל הביאור, נסביר מהות ענין ההבדלה, הנוהג ברוחניים: ודע, אשר האישים הרוחניים מתפרדים זה מזה, רק על פי שינוי הצורה בלבד, דהיינו, אם דבר רוחני אחד, קונה בעצמו שתי צורות, כבר אינו אחד, אלא שניים:" בגלל שברוחניות אין לנו שום תכונה חוץ מרצון, אז על ידי שינוי הרצון שנקרא שינוי צורה, נבדל האחד מהשני וזה מספיק בכדי שיהיו נבדלים אחד מהשני. "ואסביר לך, בנפשות בני אדם, שהם גם כן רוחניים: ונודע החוק הרוחני, אשר צורתו פשוטה כנ"ל," מה זה "צורתו פשוטה", יש רק דבר אחד ולא שניים, אין כאן ריבוי מחשבות ורצונות שבתוכו. "וזה ודאי שיש ריבוי נפשות, כמספר הגופות," כמספר הרצונות,"שהנפשות" האורות, "מאירות בהם," בתוך הרצונות, בתוך הגופות האלה, גוף שווה רצון, "אלא שהן נבדלות זו מזו, על ידי  שינוי הצורה שבכל אחת ואחת. ועל דרך שאמרו חז"ל, כשם שפרצופיהן אינם שווים זה לזה," זאת אומרת, כמה שהם מאירים, "כך דעותיהן אינן דומות זו לזו." שיש שינוי ברצונות ודעות אז כך מאירים הם כל אחד בפני עצמו, כל נשמה ונשמה, "ויש בסגולת הגוף, להבדיל בצורות הנפשות, עד להבחין בכל נפש לפי עצמה, שזו נפש טובה, וזו נפש רעה," אם רצון הוא טוב, אם רצון הוא רע, "וכדומה, בצורות הנבדלות."

   "והנך רואה שכמו דבר גשמי, מתחלק ונחתך ונבדל, בגרזן, ותנועה בהרחקת מקום בין חלק לחלק, כמו כן דבר רוחני, מתחלק ונחתך ונבדל, בסיבת שינוי צורה מחלק לחלק, ולפי השיעור של ההשתנות, כן ישוער המרחק מחלק לחלק, וזכור זאת היטב." אין לנו שום תכונה חוץ מרצון לקבל ובגלל זה מספיק לנו רק שינוי בתכונה הזאת בכדי להבדיל דבר מדבר ברוחניות, נשמה מנשמה, כי זו כל התכונה של הנשמה, הרצון בעצמו, בעלמא.

אות ה'

אות ה'

"איך יצוייר שינוי צורה בבריאה, ביחס אין סוף"

"אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעולם הזה, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דחס ושלום לומר כן," איך האור שבא לתוך הכלי מתחיל להיות שונה, הרי זה חלק אלוקי ובורא כאילו משתנה אז בהתאם לנשמה, בהתאם לכלי שהוא משפיע אליו "דכבר ביררנו שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והיפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. ואם כן, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו יתברך."

    "ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור אין סוף שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא’, הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף," כמו שהאלוקות בעצמו, בלי שהתחתון מכניס בו את התכונות שלו, "והבחן זה נקרא, אור אין סוף ברוך הוא. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה," כשתחתון כבר מתחיל לצמצם את השפעת הבורא, "אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. ונודע שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל,"בגלל שאין שם לא גבול, לא שינוי ולא צורה, ותחתון יכול לתפוס רק על ידי הגבלה, "ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג לנו בבחינת השם הזה. ועל כן, ודאי שבעצמותו יתברך אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו יתברך המתפשט הימנו," איך זה באור יכולים להיות שמות, כינויים ושינויים? "אשר התפשטות אורו יתברך מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ברוך הוא." מה שהתחתון נותן לעליון זה כינוי, זה שם, כך הוא משיג את העליון. הוא בכל זאת משיג את בחינת אין סוף "ולפי זה, צריך להבין במה שאור אין סוף ברוך הוא מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו יתברך, עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל."

   הנשמה היא חלק מאור אין סוף. הנשמה היא כלי ואור. אם מתייחסים לאור שבנשמה אז על זה בעצם כל הקושיה, זה חלק מאור אין סוף שנברא משיג על ידי ההגבלה שלו. אז איך יכול להיות חלק? בסופו של דבר הוא רוצה להסביר לנו שהחלק הזה מופיע בצורה כזאת רק כלפי הנברא, שהנברא מגביל את הופעתו של הבורא כלפיו בצורה מסויימת לפי תכונותיו של הנברא. אתה נותן שם לבורא, אתה נותן שם לפי ההתפעלות שלך, ההתפעלות שלך בעצמה היא הכינוי לאיך שהבורא משפיע עליך.

   מקובלים חוקרים רק "ממעשיך הכרנוך", רק על ידי מה שהם מרגישים על עצמם. זו כל חכמת הקבלה וזו האפשרות היחידה לחקור, אף פעם אנחנו לא יכולים לצאת מהגדר שלנו. מה שאנחנו מרגישים זה כל המדע שלנו באלוקות וההרגשה שלנו היא הקובעת את כל המציאות, זו המציאות לא יותר מזה ולא מה שיש לפני בריאתינו. אנחנו לא יכולים להגיד מה שיש לפנינו, אלא רק לפי איך שאנחנו יצאנו, שאנחנו משיגים את השורשים, אז אנחנו יכולים בצורה כזאת להגיד שזה כביכול הוכן בשבילנו. אבל על עולמות בלי נשמות, על מדרגות בלי נשמות, על בורא בלי נבראים, אי אפשר לדבר בכלל. הדברים האלה קיימים רק בהשגת הנבראים, ללא השגת הנבראים מי יודע מה זה? אף אחד, שום דבר, בגלל זה כל שם נדע רק לפי ההשגה, עד שלא נשיג לא נדע בשם.

   בעל הסולם כותב כל דבר לפי פנימיות ההשגה ומתחיל לפרש מד' בחינות באור ישר. גם בעל הסולם הוא נברא, מאיפה הוא כתב את זה? ישנן דרגות שנברא יכול לקבל על ידי העבודה שלו, על ידי המסכים, וישנן דרגות שנברא מקבל אחרי זה כמתנות, את ההבחנות האלה הוא כבר לא מסוגל להשיג, אלא הוא מקבל כמתנות את ההבנות וההשגות הלאה, היותר עליונים מעל לכלים שלו, למה שבכלל יכול להרגיש לפי הטבע שלו.

   בחלק א' הוא מתחיל מד' בחינות באור ישר, מעל בכלל שורש הכלים, אם אפשר כך להגיד. אור היוצא מעצמותו יתברך, אין שם שום הבחן כביכול של נברא, מתחיל באמת ממש במגע כביכול עם עצמותו. איך יכול להיות הדבר הזה? הכלים שלנו מתחילים הרבה יותר למטה, אחר כך אנחנו עולים את כל עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), אנחנו משיגים רק מה שבבי"ע. אחר כך בי"ע עולה לאצילות וביחד עם אצילות עולה לאדם קדמון (א"ק) ומשיגה אין סוף. זאת אומרת העולמות עולים. "עליה" נקראת שההגבלות והכיסויים יורדים, כך משיגים, אבל לא מעבר לאין סוף.

   בעל הסולם כותב אפילו מעל זה, אבל מה שנברא יכול להרגיש, להשיג, להבין, לחשוב, זה הכל בא מתוך קבלת האינפורמציה, ההרגשה של האור בתוך הכלי, לא מעבר לזה, לא מחוץ לזה. זאת אומרת  הכל מדובר על מה שנכנס בתוך הנשמה.

    הוא שואל כמה שאלות: איך יכולות להיות באלוקות צורות נבדלות? איך אני יכול לחלק אלוקות לחלקים? איך אנחנו יכולים לדבר על המקומות ששם שולטת כבר רק האלוקות, הוא ושמו אחד, אין סוף? איך יצוייר שבכל אחד תהיה כאילו אלוקות שונה, בורא שונה?

   נברא שמשיג הוא משיג תמיד בגבול. שיש לפניו יותר והוא עושה גבול. בגלל שההשגה היא רק על ידי למעלה מהדעת, ההשגה היא מעל לטבע, כנגד הטבע, אז יש לו כביכול הבחנה של מדרגה שלמה, לא שלמות של האין סוף, אלא מה שמופיע לפניו, מופיע רצון והאור כנגד הרצון, והוא בוחר מהרצון רק חלק, שהוא משתמש בו על מנת להשפיע, ומקבל בו את חלק הנשמה, את האור הזה שנקרא על מנת להשפיע, ובגלל זה שהוא מגביל ומקבל רק בתנאי של על מנת להשפיע, מתוך השתוות הצורה הוא משיג את תכונת אור הפנים.

   זאת אומרת, נברא משיג את התכונות המתוקנות שלו מתוך זה שהוא אומר שבורא הוא כזה וכזה. את האור עצמו לא משיגים, משיגים את התכונה של מידת השתוות הצורה לאור, מי אני עכשיו שבמשהו השוויתי את עצמי עם האור. הנברא אומר על עצמו במידה שהוא לאור. נברא הוא רצון לקבל, ורצון לקבל לא משתווה עם האור ולא יכול להרגיש אותו, הרגשת האור יכולה להיות כנגד הרצון לקבל, על ידי המסך, על ידי המידה שהוא עובד נגד הטבע שלו, נגד הטבע הוא יכול לעבוד תמיד בהגבלה, מתוך גבול.

   אי אפשר לעשות מסך על מאה אחוז ומיד לקבל אין סוף על מנת להשפיע, כי בורא הכין סדר מדרגות כך שאנחנו יכולים להתקרב להרגשה מלאה רק דרך תר"כ מדרגות. למה? כי כל פעם שאני מקבל ומזדכך, מקבל ומזדכך, בעצם אין הזדככות מלמטה למעלה, אלא כשאני יורד ועולה, יורד ועולה, יורד ועולה, אני בורא בתוכי את ההבחנות להרגיש בפנים את האין סוף, את האלוקות, את גמר התיקון. את ההבחנות האלה אני חייב להתפתחות הכלי שלי. זה לא שבורא לא היה יכול לעשות את זה בבת אחת, אלא הנברא צריך את ההבחנות האלה. ירידה ועליה כל פעם זו בריאת הכלים. הכלים נבראים מתוך כניסת האור והסתלקותו, אז על כל הבחנה והבחנה חייבת להיות כניסה ויציאת אור משלה, וכל הכלים האלה, ההרגשות האלה, מתאספים לקראת גמר התיקון בבת אחת, מה שלא היה קודם.

   כי סך הכל ההבדל בסיבוב מצמצום א' ועד גמר התיקון זה שההבחנות האלה נבראות בהרגשת הנברא, אז הוא מתחיל להיות נברא. נברא זה הרצון. הרצונות האלה שנבראים לאט לאט על ידי זה שהנברא עולה ומטפס מדרגה, נופל ושוב מטפס עוד מדרגה, ושוב נופל ושוב מטפס, זו בעצם בריאה. לפני זה זו לא בריאה, התפשטות מלמעלה למטה כך לא נבראים כלים, הכלים נבראים מלמטה למעלה, התחלת הבריאה מהרצון החדש העצמאי שנברא בעולם הזה, זו התחלת הבריאה, לפני זה זו רק הכנה מצד הבורא.

                                                       

   לכן זה לא שאי אפשר לדלג בבת אחת על הכל, אלא אם תדלג על כל המדרגות תהיה שוב סתם באור אין סוף, באור פשוט, לא תהיינה לך כל ההבחנות האלה שבורא רוצה שאתה תבחין בו, כי כל גילוי האור תלוי בכלי, ואז בהדרגתיות שעולים בונים את הכלים.

   התכונות של הנברא הוכנו מראש מלמעלה בעלמא, בשורש. נברא חייב לפתוח ולגלות את התכונות האלה בתוכו, כאילו לברוא אותם בו בעצמו, על ידי יגיעה ותפילה. על ידי יגיעה הוא מגלה את תכונותיו האמיתיות, על ידי תפילה הוא מתקשר עם תכונותיו, למרות שהן הופכיות לבורא, עם הבורא. על ידי זה הוא יוצר נקודת חיכוך בינו לבין הבורא, איפה שיש את ההרגשה מי אני ומי הבורא, ההרגשה הזאת היא בסופו של דבר פנימית, הנקודה הזאת זו התפילה ויצירת הכלי, הכל בנקודה אחת. הכל בעצם מצטבר לנקודה אחת בהרגשה הסופית בתוך הרצון שלו, ובתוך הרצון הזה הוא רוצה להיות כמו בורא, זו הרגשת הבורא והרגשת הדבקות והרגשת עצמו וכל העבודה, הכל בנקודה אחת והנקודה הזאת נקראת הנברא וחוץ ממנה אין שום דבר. וככה כל פעם הוא מוסיף ומוסיף לנקודה הזאת יותר ויותר.

   באות ד' שהוא אומר: "החוק הרוחני אשר צורתו פשוטה" הכוונה היא שמצד האלוקות זה כך, אלא כל הריבוי הוא בא מהכלים, וזה ודאי שיש ריבוי נפשות כריבוי גופות. שעל ידי הרצונות שמתגלים, כל מיני רצונות שיש בנברא, הוא בסופו של דבר מגלה בבורא כביכול ריבוי, טוב ומיטיב וחנון ורחום וכיו"ב ובסופו של דבר הוא מגיע לזה שבמקום ריבוי שמות לבורא, מגיע רק לשם אחד "טוב ומיטיב". טוב וזהו.

   שבאור עצמו אין שינויים זה חוק רוחני, זה תענוג לנבראים. ובו נברא מבדיל לפי התיקונים שלו בכל מיני צורות אפילו הפוכות, ובמידה שנברא באמת מתקרב לאמיתיות התכונות של האור, אז הוא מרגיש שהוא פשוט. לא בהפכיות ואפילו לא בריבוי, אלא בפשטות. בעצם הוא מדבר כאן על האור, ואיך שכלי מכניסה לאור לפי תכונותיה, מגלה כביכול באור כל מיני צורות, אבל לא מגלה באור אלא בתוך הטבע שלה. הוא נתן קודם באות ב' דוגמא עם המן.

   כלי מגלה שינוי צורה מהאור ולפי השתוות הצורה מתוך השינוי צורה, בכמה שהיא משווה את הצורה בתוך סך הכל שינוי הצורה, לפי זה היא מגלה את האור. אנחנו תמיד מודדים את עצמנו רק כלפי הבורא. כל פעם שהבורא מקדם אותנו בסולם המדרגות, אז אמנם שהוא בעצמו אין סופי, לא מושג, אבל הוא מתייחס אלינו דרך כל הכיסויים והכיסוי האחרון שלפנינו אותו אנחנו קוראים הבורא שלנו. כי באמת כל פעם ופעם עליון מוליד את התחתון. התחתון בעצמו מוליד את התחתון שלו, אז כל פעם בורא בשבילך הוא מדרגה יותר עליונה. כי היא באמת מולידה אותך והיא מספקת לך את הכל והיא מטפלת בזה שאתה תשיג אותה, אבל ברגע שאתה משיג אותה, אתה מגלה את הבורא כמדרגה יותר עליונה, ובסופו של דבר אתה מגלה כיסויים, לפי השתוות הצורה איתם, והבורא בתוכם הוא אותו בורא רק מתגלה כלפיך לפי תכונותיך.

   אור פשוט זאת אומרת, כולל הכל וסך הכל אחד. ומטרתו שבצורה כזו הנברא יגלה אותו בעתיד. אין בנברא שום דבר חוץ ממחשבה ומטרה אחת, להיטיב לנברא, שנברא ירגיש את שלמותו, שלמות לא יכולה לבוא בריבויים, אם יש שניים, שלושה, זו כבר לא שלמות, זה במשהו אחד פחות או אחד יותר. מתוך שרוחניות זו שלמות לא יכול להיות ריבוי.

   ישנם הרבה חוקים, זה אחר כך בגילוי של הדבר האחד, להיטיב לנבראיו. אבל השאלה היא, למה אנחנו קוראים לרוחניות "ונודע החוק הרוחני אשר צורתו פשוטה"(אות ד')? צורתו פשוטה בגלל שצורתו הסופית היא שלמות, שלמות ההנאה, שלמות המצב שרוצים שנברא ישיג, שנברא ירכוש. צורה זה רצון, תכונה. הרצון הפשוט הוא להיטיב. יש כל מיני הגבלות להשיג את זה, ישנן לזה כל מיני השלכות להשיג את זה מלמעלה למטה, להשיג מלמטה למעלה ישנם כל מיני תנאים לנברא. אבל אחרי הכל מתגלה רק דבר אחד בצורה אחת של נברא שמגלה צורה אחת של בורא. ולכן זה פשוט.

   מחוק אחד "להיטיב לנבראיו" יוצאים אחר כך הרבה חוקים, הגבלות, תנאים ומכשולים, בכל מדרגה ומדרגה יש לך תרי"ג מצוות שונה, אבל זה הכל כבר כלפי הגבלות הנברא. אותו חוק פועל בפנים כל מדרגה ומדרגה רק דרך כל מיני כיסויים שישנם באותה מדרגה הוא מגיע לנברא, כדבר שמתפרש לתר"כ חלקים בכל מדרגה.

   בשלוש בחינות באור ישר אנחנו לא יכולים להגיד בכלל על שום שינויים. כלי זה נקרא הרצון המתוקן. אותה מידת התיקון שהאדם רוכש זה הכלי. ולא סתם רצון ולא סתם אדם. "אדם" נקרא רק הכלי המתוקן, אותו רצון מתוקן, בלי הגוף הפיסי. אין שום הבדל בין כלי רוחני מתוקן מלובש בתוך גוף פיסי ושאינו מלובש בגוף פיסי, הרוחניות מזה לא משתנה. בכל מדרגה יש תר"כ מצוות, תר"כ שינויי צורות, תר"כ מעשים, שבהם בכל מדרגה ומדרגה אתה משיג בצורה מיוחדת תר"כ מנות של האור, תר"כ תכונות של הבורא, אלו תר"כ חוקים שאתה יכול לקיים. החוקים האלה נקראים "גילוי תורה" שבמדרגה הזאת, כי אור פנימי, שמתגלה על ידי כל מצווה, על ידי כל זיווג דהכאה, הוא נקרא "תורה".

   אז סך הכל יש תר"כ חוקים בכל מדרגה ומדרגה, שש מאות ועשרים (ת400- , ר200-, כ20-) עשה ואל תעשה, שכולם נובעים מתוך רצון אחד, מחשבה אחת, אבל היא מוסתרת אחרי כל הכיסויים. באין סוף כל ההגבלות האלה הופכות להיות כלי אחד, מסך אחד ומחשבה אחת. שם כל המצוות וכל התורה נעשים כאחד. שם נעלמות כל ההגבלות בין כל החוקים, על ידי זה שצברת אותם קודם הם הופכים לכלי אחד, הכלי לא נעלם הוא רק נעשה כל כך מתוקן שבו אתה מרגיש את האחדות, את האין סוף, הכלי נעשה בעצמו אחיד. במידה שנברא לא נמצא באחדות אז הוא מרגיש את הבורא כלא שלם. אנחנו מדברים על כל העולמות, כל הכיסויים וכל המדרגות כלפי הנשמות שאחר כך עולות ומשיגות.

   בחינת שורש שהיא כבר לא עצמותו, אלא הבחנה שורשית, הבחנה! מבחינים, מבדילים כבר משהו מעצמותו. זה כבר לא עצמותו, אלא הבחנה שורשית לנבראים, שהיא רצונו להיטיב לנבראיו, נקראת בחינת שורש בד’ בחינות באור ישר וממנה משתלשלים דרך כמה שלבים. אותה מחשבה צריכה עכשיו לקבל צורה כזו שבסופו של דבר תקרא הנברא. אם אתה מדבר על הבחנות אז אתה אומר כבר על משהו שמבחין בין הבחנה להבחנה לא סתם את המילה "הבחנה", יש שינוי, אבל מהו השינוי? כלפי מי השינוי? הוא אומר שאור שמתפשט הוא כאילו יותר כהה, הוא מדבר על ההבחנות באור.

   זה לא שלמעלה מזה אין מי לחקור, פשוט למעלה מזה אני לא קיים, אני קיים רק כלפי הרצון הזה של הבורא, אין לי יותר מזה שום דבר. אני נברא רק לפי הרצון הזה, אותו רצון ברא אותי, אני יכול רק לחקור ולהבין ולהכנס במגע רק לפי הרצון הזה. עצמותו זה לא להיטיב לנבראיו. עצמותו לא שייך לנו. בגלל זה אני לא יודע איך משיגים את זה, כי כאן מדובר על דברים שנברא לא יכול להשיג בכלים שלו. לכן יש כאן עניין של מתנות. בנברא יש חלק שיכול להגיע להבנה שיש משהו מעבר לבריאה, ומעבר לבריאה יש משהו שנקרא עצמותו, יותר מזה אין לנו כלים שאנחנו יכולים להגיד מי הוא, מה הוא, מה תכליתו. אותה המחשבה רק בראה אותנו, ממנה יצאנו, כל התכונות שלנו ממנה, אין לנו תכונות מחוצה לה.

   "אין סוף" זו מידת ההשגה שנקראת "אין סוף", לפני זה בכל מיני מידות סופיות ושם במידה אין סופית הסופית. אין סופית הכוונה שהנברא לא מוגבל בשום תיקון על עצמו בהשגת הבורא, רק אז הוא מגיע למצב של אין סוף. אין סוף ועצמותו לא שייכים זה לזה. "אין סוף" זו מידת תיקון הנברא שבזה הוא משיג את מלוא השפעת הבורא. "אין סוף" הכוונה שנברא לא עושה סוף על ההטבה שבאה לו מהבורא, שתיקן את עצמו ולא עושה שום כיסויים, שום הגבלות, אין סוף זה השגה, זה מצב הנברא. זו מידה אין סופית לא גבולית, לא מוגבלת, כמה שאתה שם לפני אני הכל יכול לאכול על מנת להשפיע. מעבר לזה אין נברא.

   באיזו צורה ברא את הנברא? במידה שברא אותו עם מידת האור שברא אותו. אם נברא משיג את המצב הזה, זה נקרא מצב "אין סוף". על הבורא עצמו, מעבר לאין סוף ומעבר לאיך שהוא מתייחס לנבראים, לא מדברים כי אנחנו פשוט לא יודעים. "אין סוף" זו מידת ההשגה. מידה! אין לנו מילים מעבר לאין סוף. זה מה שהבורא הקדיש לבריאה וזה מה שעלינו להשיג ובמידה הזאת להשתוות אליו. בשבילנו זה נקרא השגת השלמות שלנו, זה נקרא "להיטיב לנבראיו", אם אנחנו משיגים את האין סוף על ידי המסך בהשתוות הצורה, מצידו ומצידנו נגמרת כל הפעולה. אומרים שמעבר לזה יש עוד השגות: אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, אבל הן כבר לא בתוך הכלי שאני מתקן, אלא על ידי זה שאני מגלה את חשיבות הבורא.

   מה עוד אפשר לעשות אחרי שמשיגים גמר תיקון? מה התועלת מהמצב הסופי הזה? אם המצב הסופי הזה ישאר ללא שינוי באור, התענוג יעלם, התענוג הוא לא מזה שמשיגים את התענוג, אלא מזה שכל הזמן יש חיסרון. אפשר להרגיש את התענוג כל הזמן רק על ידי כלי וכלי זה חיסרון. ואם כלי לא משתנה נעלם החיסרון ואם נעלם החיסרון נעלם התענוג. אז אם יהיה לפני אפילו מליון טון תענוג, אבל בשבילי לא יהיה עליו כלי, אני לא ארגיש תענוג ממנו.

   מצב אין סופי זה לא אומר שהגענו וזהו אין יותר. אלא חייבים להיות אין סוף מליארדים מליארדים של מדרגות הלאה, שינויים של חסרונות. איך מגיעים לזה אחרי שמגיעים לגמר התיקון? אם נברא הגיע לתיקון הכלי מאיפה הוא רוכש חסרונות חדשים מעבר לכלי שלו? ההשגה היא רק על ידי מסך. צמצום א' אף פעם לא מתבטל ובגלל שעוברים מכלים על מנת לקבל לכלים על מנת להשפיע, בזה משיגים אפשרות אין סוף להתקדם, ליצור כל פעם כלים חדשים. מתגלות אין סוף מדרגות ואפשרויות ותמיד אני יכול להגיד שאפשר עוד לתת ועוד לתת. למה? בגלל שהבורא הוא אין סופי הכלים שלי הם בזה שאני מגלה יותר ויותר את חשיבותו.

   ובגלל שחשיבותו אין סופית, מעבר לכלים, אז יש לי אפשרות לרכוש דרגות לא בתוך הכלים שלי וזה כל העניין של העבודה מעל הדעת, אלא יש לי אפשרות לרכוש כלים מעבר למוגבלות שלי, כלים בשבילו, כאילו אני מתחיל להרגיש בו. כל הכלי שלי שהוא הרצון לקבל הופך סך הכל בסיס שעליו אני בונה כלי אין סופי, כאילו יש לי כוס קטנה אבל מעליה אני בונה כוס אינסופית, כלי אין סופי. למה? כי הכלי הזה, החיסרון הזה, הוא כבר לא חיסרון שלי, אלא חיסרון לגילוי ההשפעה לבורא אין סופי. אז יש לי להוסיף לחיסרון שלי, חיסרון כביכול לגדלות שלו, חיסרון להשפיע לגדול. ובגלל שגדלותו אין סופית באמת, לא כמו אין סוף של הכלי, שהכלי רק לא מגביל קבלת האור, לגדלות הבורא אין סוף מחוץ לכלי, אז לכלי אחרי שעשתה גמר תיקון בתוכה ישנה עכשיו אפשרות ללכת לגלות מדרגות מחוץ לה, איו סוף מדרגות.

   התגלות אלוקות מקבלים. עד גמר התיקון באמת מתקנים כלים. מה זה נקרא משך התיקון? ששת אלפים שנה זה שאני רק מתקן את הכלי הנכון, והקבלה האמיתית של התגלות האלוקות מתחילה בעצם, אם אפשר כך להגיד, לאחר הששת אלפים שנה, שתיקנתי כבר את כל הכלי ומעבר לזה אני מתחיל לגלות את גדלותו. שכאילו אלו שני תהליכים: עד גמר התיקון ומעבר לגמר התיקון. מה שמניע את הנברא לעבוד הוא תענוג אין סופי, נברא חייב להנות, הוא נהנה מכל דבר, אבל ההנאה היא רק מחשיבות הבורא. ובגלל שחשיבותו לא מוגבלת בכלום אז נברא לא מוגבל בחיסרון, אף פעם אתה לא יכול להגיד אני לא יכול יותר לקנות חיסרון. אם אתה יכול לגלות שהוא יותר חשוב ממה שחשבת, אז יש לך כלי חדש ובו תענוג חדש.

   לאחר תיקון זו לא עבודה, זו התחלפות ההגדרות, מה שנקרא אצלנו עבודה בגלל הבעיה שלנו, הופך למנוחה ותענוג. המטרה של הבריאה היא באמת מנוחה ותענוג, אז מה שחשבתי קודם, שזו עבודה, בשבילי עכשיו כנברא, זה תענוג. גם הבורא עושה הכל אבל נמצא במנוחה. מה הכוונה? אם אין לי שינוי מחשבות, אם אין לי ריבוי פעולות, אלא רק מחשבה אחת ופעולה אחת, זה נקרא מנוחה. אפילו לפי איינשטיין זה ככה, שאם  אתה זז באותו כיוון, באותה מהירות, באותו מצב, אתה לא משתנה, אז זו מנוחה.

   האם בגלל שאני מגלה יותר ויותר את חשיבות הבורא מתגלות אצלי עוד פעולות? זה לא כמו בעולם שלנו, שכבר בתחילת הסעודה אני אוכל ואוכל מנות ראשונות עד שאני נהיה שבע, ואז כשמוגשות מנות עיקריות אני נורא מצטער שאני כבר שבע, שיש עוד כל כך הרבה אוכל ואני לא יכול לאכול. אמנם אני בכל זאת אוכל מזה כי חבל לי לא לאכול, אבל כבר אין לי תיאבון, כבר אין לי תענוג מהאוכל. ברוחניות זה בלתי אפשרי. זה לא נקרא כלי. ברוחניות אני מגלה עוד ועוד חסרונות ומוציא יותר ויותר טעמים, כל הזמן יותר טעמים. אנחנו לא יכולים לתאר מה זה, איזו אפשרות זו, שכלי לא מוגבלת בשום דבר. זו ממש מתנה לנברא. זה נקרא מנוחה. "מנוחה" זה שאף פעם לא חסר לי חיסרון להנות, כי התענוג כל הזמן נמצא, התענוג ממש אין סופי, תמיד יש לי תענוג לפני.

   כל כך הרבה אנשים בעולם שלנו סובלים מזה שאין להם חיסרון. אין להם רצון לאכול, יש להם דיפרסיה, אין להם רצון למין, אין להם טעם בחיים. אנשים מחפשים כלים. בלי כלים אין תענוג, בלי תענוג אין חיים, אין בשביל מה לחיות. בן אדם רוצה לאבד את עצמו לדעת. וכאן יש לפני תענוג אין סופי ויש לי אפשרות לקבל עליו מיד חיסרון, אין לי מצב יותר טוב מזה. זה נקרא מנוחה. שאני לא צריך לעשות שום דבר, אלא רק באותו כיוון להשיג עוד יותר חסרונות ועוד יותר חסרונות ואוטומטית הם מתמלאים בתענוגים. אנחנו מדברים על זה שהאפשרות להשיג כל הזמן חיסרון אליו, לבורא, זה התענוג שלי, החיסרון בעצמו הוא התענוג שאני משתוקק אליו, שאני משתוקק להשפיע לו.

   כלי מתוקנת חלקית מגלה את הבורא לפי מידת התיקון, מידה של עולם העשיה או היצירה או הבריאה או האצילות או אין סוף. כלי מתוקנת לגמרי מגלה את הבורא במידה שלא מוגבלת בתוכה, שמצידה הכל מתוקן, זה נקרא אין סופית, ואחר כך יכולה עוד לגלות את הבורא מעבר לאין סופי שזה נקרא: אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, שאנחנו לא יודעים מה שם במדרגות האלה. יש כל מיני דרגות. גמר תיקון זה שכל הכלי גמור ונעשה זיווג על כל הכלים המתוקנים בבת אחת.

   מה זה אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי? נברא נקרא רצון עצמאי שנולד מחושך גמור ומשיג את האור. אפשר להגיד שהאור לפני שהנבראים יצאו למטה לעולם הזה אי אפשר להגיד שבא בכלל בהשגה. מה ההבדל בין האור שמשיגים לו היו לנו כלים בעל מנת לקבל ובין כלים שיש לנו בעל מנת להשפיע? מהי התגלות האור שהיתה בעלמא במלכות דאין סוף מלמעלה למטה, או שנבראים מגלים בעליה מלמטה למעלה, לאין סוף? בפשטות אפשר להגיד שיש כאן כלים ויש כאן הבחנות, אבל באמת אין מה להגיד, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מהו אור בלי הכלי הזה של רצון לקבל על מנת לקבל ורצון לקבל על מנת להשפיע, שהם נבראים למטה משם.

   לפני נשמת האדם הראשון אנחנו לא יכולים לדבר על נברא. אבל אפשר להגיד שהאור מגולה בעצם מההתפשטות מלמעלה למטה. למשל, אור הנפש כלפי נרנח"י (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה) ההבדל הוא שאור הנפש הוא אור של נפישה שאין בה שום הבחנות, שעדיין נברא לא יכול להבחין בו כלום, אין לו בזה טעמים, אין לו בזה הבחנות, הוא לא מבין כלום. אם נשים תינוק במקום שבשבילנו הוא מלא תענוגים, כמו: מוסיקה טובה, אוכל משובח, מחשבים משוכללים, זהב ויהלומים, הוא אולי ישחק איתם, יאכל אותם, אבל הוא לא יבדיל בהם, כי ההבחנות הן לפי הכלים. בעצם לפי הכלים אנחנו נותנים ציון לבורא: מיטיב, חנון, רחום, או חס ושלום לא מיטיב.

אנחנו מדברים על מלכות דאין סוף וכל הרצונות האלה הם רק אחרי שנברא משיג אותם ולפני זה אנחנו מדברים על שורשים, אנחנו מדברים בעצם על דרגות שאנחנו צריכים להשיג. כשמדברים על גלגלתא, לא מדברים על גלגלתא עצמה, גלגלתא בלעדי כביכול לא קיימת, אני יכול לדבר שבסופו של דבר פעם אצטרך לעשות על עצמי תיקון שאהיה כמוה. זה נקרא "שמה שלא נשיג לא נדע בשם", זהו החוק. מה שאני לא משיג, אין לו שום טעם, אין לו שום הבחנה. בלעדי לא קיים עולם!

רק על ידי תיקון הכלי אני משיג את התענוג, אני משיג את הבורא רק במידה של תיקון הכלי. אם אין לי כלי אין לי מסך. תענוג אפשר להשיג לא על ידי כל רצון, כמו שנראה לנו, אלא על ידי הרצון המתוקן על ידי הרצון הנכון! מה מגרה אותי להשיג רצון יותר גדול? אז יש לזה אורות מקיפים או אח"פ (אוזן-חוטם-פה) דעליון, שנמצא בתוך התחתון, מאיר בו ועושה את הפעולות האלה. ודאי שנברא לא יכול להתעורר לבורא בלי שבורא יעורר את הנברא.

  אפשר להגיד שבתוך הנברא ישנם בכוח כל החסרונות האלה, אלא שהם לא מגולים לו. יש לו רצון אין סופי, עליו הוא לאט לאט צריך לבנות מסך, רק הוא לא מגולה לו, אלא מתגלה חלק אחר חלק בהתאם לכוחות שלו, שעליהם הוא יכול לעשות מסכים. לא מגלים לאדם פתאום מליון טון תענוג, כי עליו אף פעם לא יוכל לעשות מסך, מגלים לו עוד גרם של תענוג, זה מגרה  אותו, בורא בו רצון לקבל על מנת לקבל ועל הגרם הזה הוא גם כן יכול לעשות מסך שיהיה על מנת להשפיע ואז הוא משיג.

   שאני רואה את התענוג ולא יכול להשיג אותו, החיסרון הזה הם היסורים שאני מרגיש. אחר כך מגלה שאני יכול להשיג אותו רק בעל מנת להשפיע ומה התנאים לזה, זו כל הדרך שאנחנו לומדים. אז בכל פעם הנברא מגלה בסופו של דבר שהוא נמצא באין סוף וכל הכיסויים זה רק כלפיו, גם כיסויים על החיסרון שלו. יש לו כלי אין סופי רק מוסתר ממני. כמו שהרבא היה אומר: שפותחים יותר ויותר את פח הזבל כדי שתתקן, אבל פותחים במידה שאתה יכול לתקן את זה, שאתה מסוגל לבלוע את הזבל שלך ובכל זאת ללכת לתקן את זה ולא להתייאש ובהתאם לזה, כנגד הרצון שמגלים בך, מתגלה אור התענוג. או הפוך, מתגלה אור התענוג, שהוא בעצם מעורר את הרצון, זה ביחד.

   ואז נשאלת השאלה, אם בצורה כזאת עובדים על האדם, אז מהו בעצם האדם? מגלים לו תענוג הוא רץ אליו, מגלים לו הכרת הרע, הוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא רץ לעל מנת להשפיע. אז איפה ישנה לו בכלל בחירה? הוא כאילו כמו הכלב שמריצים אותו בהיפודרום אחרי ארנבת, שרץ כל הזמן אחרי תענוג יותר ויותר גדול. העניין הוא לא כל כך פשוט, נותנים כאן בחירה לאדם, ונותנים לאדם אפשרויות ובין האפשרויות האלה נכלל גם העניין של להגיע ל"סם החיים" או "לסם המוות".

   איך האדם יודע? אם מדברים על השגחה כללית ניצחית מלמעלה, אז הכל כאילו כבר חתום. אבל אם מדברים מצד האדם אז "אם אין אני לי מי לי". אבל את שני הדברים האלה אנחנו לא יכולים להשוות לאחד, כשאנחנו נמצאים בכלים לא מתוקנים. ברגע שמתקנים את הכלי רואים על העבר שהדברים האלה משתווים ממש. הוא כותב יפה מאד בזוהר ב"עליית התפילה ועניית התפילה" שבסופו של דבר זה בבת אחת, גם מן וגם מת באים כאחד, אין קודם ואחר כך. בסופו של דבר הכל פשוט. אין פה ריבוי בשום דבר.

   בסופו של דבר מתגלה לך שאתה מגלה רק אחדות נברא עם הבורא, שקיימת כל הזמן. שהבורא חס ושלום, בכלל לא ברא שום דבר רע שיהיה טוב, אלא מלכתחילה הוא ברא את השלמות המושלמת לגמרי הסופית הסופית שרק יכולה להיות. ומה שהנברא עושה, הוא לאט לאט משיג את התמונה הסופית האמיתית שבנויה וקיימת מלכתחילה, לנברא להשיג אותה זה נקרא דרך. אז עד שלא השגת אותה, את השלמות הזו, היא מתגלה לך בכל מיני צורות לא שלמות ואחת מהצורות הבלתי שלמות היא שיש לך קודם ואחר כך, תלוי בו תלוי בי, בגלל שאני והוא לא אותו דבר. אבל כשמגלים שהוא ואני זה אחד אז אין שאלה כזאת כמו תלוי בו תלוי בי.

   אנחנו מדברים בפשטות, שהרצון לקבל הכללי הזה הוא אחד, אז למה הוא התרחק מהבורא ועכשיו מתקרב אליו? למה הוא התחלק לעוד שישים ריבוא חלקים, שכל חלק משיג בעצמו את השלמות הזו ועל כל חלק להתחבר שוב לגוש האחד שנקרא נשמת אדם? הוא נותן דוגמא שבה הוא רוצה להגיד, שהעבודה יותר קלה לא רק אם מחלקים את הדרך מאפס לאין סוף, לאחדות, אלא גם אם מחלקים את הכלי לפי התכונות שלה. שבהתרחקות מהבורא כלי מקבלת לא רק רצון לקבל, אלא גם רצון לקבל בכל מיני צורות ושינויים ורצונות של עצמו, אפילו בדרגה אחת, בעובי, מה שנקרא. שהתחלקות הנשמות לא חייבת להיות רק לפי עביות הכלי אלא גם לפי התכונות. זאת אומרת בכל רצון יש חמישה רצונות שההבדל ביניהם הוא לא רק לפי הגודל של אחד משני אלא גם לפי הטיב.

   את התחלקות הנשמות אפשר לדמות לדוגמה שהוא נותן: היה מלך אחד ולו אוצר גדול, הוא בנה עיר בירה חדשה ורצה להעביר את האוצר שלו לשם. הוא הכיר את נתיניו וידע שכולם גנבים, לכן מה עשה? חילק את האוצר למטבעות קטנים ונתן לכל אחד להעביר רק מטבע אחד, שלא כדאי לגנוב אותו ולהענש בתליה עליו. וכך היה, כל אחד העביר את מטבעו לעיר החדשה ולא היה חסר אפילו אחד. כך בנשמת האדם הראשון שהתחלקה שלכל אחד יש להעביר ממקום למקום רק מטבע אחד, פרוטה קטנה אחת, להתגבר רק על נר דקיק בעולם הזה, ולא על כל הרצונות, על כל הנרות הדקיקים, שנמצאים בנשמות אחרות. למה הוא עשה ככה? עשה ככה. אנחנו לא מבינים מה זה באמת ההתחלקות הזאת.

   בגמר התיקון כל ריבוי היסורים, החסרונות, התענוגים, הנסיונות, הרשימות, הכל הכל מתחבר ביחד לכלי אחד. הפעולה הזאת נקראת "רב פעלים ומקבציהם" וזו פעולה שנעשת מלמעלה, עלינו מוטל להגיע רק לגמר תיקון פרטי  של כל אחד ואחד. לא צריך לדאוג לתיקון העולם הכללי, זה אחר כך נעשה למעלה על ידי אור מיוחד, שבאור הזה מתחברים כל הכלים הפרטיים המתוקנים לכלי אחד גדול שהוא בעצם נשמת האדם הראשון המתוקנת. בדוגמה שהוא נותן, כל האנשים העבירו את המטבעות שניתנו להם לעיר החדשה, הם לא גנבו, הם תיקנו את עצמם. כל אחד תיקן את עצמו וכך הגיעו כל המטבעות ליעדן והצתברו לאוצר הגדול, שהיה קודם.

   רצון לא נקרא כלי, כלי זה מסך. בגמר התיקון כל הרצונות עם המסכים שעליהם מתקבצים ביחד לרצון גדול ולמסך גדול, שמקבל את כל האור שבא מהבורא. במצב הזה צמצום א' לא מתבטל ומסך לא מתבטל, על המסך הזה באות אחר כך רק תוספות, כמו: אלף שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי. צמצום א' לא מתבטל אף פעם, כי כלי רוצה לעשות רק בעל מנת להשפיע. כל הבריאה היא בכדי שכלי תשיג את הרצון להשפיע, כי זה כלי בלתי מוגבל, זה הכלי שיכול לקבל את כל ההטבה של הבורא. אם חס ושלום יתבטל צמצום א', אז שוב אני מוגבל בתוך הכלי הקטן שלי ואז איפה תתגלה שלמות פעולותיו? שלמות פעולותיו של הבורא, היא בזה שברא נברא שיכול להגיע כביכול, לדרגת הבורא, שנברא יכול להשיג אין סוף בלי שום הגבלה, שהנברא כאילו מעצמו בונה את הבורא שבו.

   נדמה לנו עכשיו, שאנחנו מחולקים לכל מיני כלים, אבל בסופו של דבר אנחנו מגלים שאנחנו כלי אחד, שנמצא בדבקות בדיוק למלך אחד. אם ישנה דבקות לא יכול להיות יותר מאחד. זה אחד לאחד. אבל רק במידה שאני מגלה את הבורא, אני מגלה יותר את האחדות שלי עם יתר החלקים כביכול. בגמר התיקון מתחברים ביחד כוונת הבורא וכוונת הנברא, גם כל ההשתלשלות כביכול מלמעלה למטה, וכל העליות מלמטה למעלה מתחברות כאחד. כל זה לא קיים, קיים רק מצב אחד, שגיליתי סוף סוף מה בורא עשה מלכתחילה, ואז אני נחשב כבן המלך.

   אם נברא לא היה בא בכוחות עצמו מנקודת הריחוק והחושך, לא היה הנברא נבדל והאני שלו נשאר, כי הוא רוצה עכשיו להשפיע, הוא רוצה לתת, כמו הבורא. בריאה לא מתבטלת וזה כל הפלא, היא לא מתבטלת ונמצאת בדביקות אין סופית. ברוחניות דביקות זה שאין שינוי צורה. זה הניגוד שדבר נבדל ולא נבדל. זה מעלה את הנברא לדרגת הבורא. בורא לא יכול לברוא משהו פחות ממנו, אחרת הוא לא יקרא שלם, הוא חייב שפעולה שלו תהיה שלמה בדיוק כמוהו ונברא מגיע בדיוק לשלמות הבורא, זה כל הענין.

   הוא מגיע למצב שמקבל מהבורא בעל מנת להשפיע בלי הגבלה, זה סימן שהוא מגיע כאילו למצב אין סוף. הוא לא מגיע לאותו מצב אין סוף כמו שהיה קודם, זה לא סתם דרך חזרה לאותו מקום, אלא הוא מגיע למצב שעכשיו עם הכלי שלו, עם החסרונות שלו ועם המסכים שלו הוא לא מוגבל ומקבל הכל בעל מנת להשפיע מהבורא, הוא לא נכנס לאותו היכל אין סוף כמו שהיה לפני הצמצום, עכשיו המצב שלו הפוך, הוא מקבל אין סוף בעל מנת להשפיע, הוא עכשיו נמצא באין סוף, עם כלי אחר, עם כוונה אחרת, עם תשוקה אחרת. אנחנו אומרים שעכשיו הצדיקים יורשים משנה, שהוא לא משיג את האין סוף כמו שהיה כביכול קודם, אלא הוא משיג את התענוג מהדבקות ומזה שעשה את הכל בעצמו, שזה הרבה יותר ממה שהיה מקבל מהתפשטות האור בכלים של קבלה.

   אז, במצב הראשון, היה פשוט בלתי מוגבל מצידו בגלל שנקרא "אין סוף". עכשיו זה נקרא "אין סוף" בצורה אחרת, שהנברא לא מגביל בכלים שלו את קבלת האור, ובכל הכלים שלו משפיע לבורא בצורה אין סופית. אז נקרא היה אין סוף על הכלי לקבל. עכשיו אין סוף נקרא על הכלי להשפיע. זה לא אותו אין סוף, זה לא אותו דבר. בגלל זה הכלי הזה החדש, שמקבל על מנת להשפיע "יורש משנה", כפול, גם תענוג מקבלה, אם לא יקבל ולא יהנה, איך יתן תענוג לבעל הבית. וגם מזה שעושה תענוג לבעל הבית, יש לו תענוג כפול. בודאי שזה לא אותו מצב כשחוזר מלמטה למעלה. הוא רוצה להגיד כך, שרק דבר אחד יכול להיות בלתי גבולי - השגת האלוקות, בגלל שהוא לא מוגבל. אם זה קשור לנברא, מה שנקרא בתוך הדעת, זה תמיד גבולי, אם זה למעלה מהדעת, שייך לגילוי הבורא, זה בלי גבול.