פרק ב' - אות י'

אות י'

"ביאור מחשבת הבריאה."

"עתה נבא אל הביאור, בצורת מחשבת הבריאה." האופי של מחשבת הבריאה, "שזה ודאי, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי אפילו באדם גשמי בעל ריבוי מחשבות, גם בו יבוא סוף המעשה במחשבתו תחילה, על דרך משל, כשעוסק בבנין ביתו, אנו מבינים, שמחשבה ראשונה שחשב בעסק זה, הוא שחשב צורת בית לשבת בו," זאת אומרת הדבר הסופי שיצא לו מזה,"ועל כן מוקדם לו ריבוי מחשבות וריבוי פעולות, עד שגומר צורה זו," בעצם יש קודם המחשבה הסופית, אחר כך ביצוע של המחשבה הסופית שגורם לריבוי פעולות ומחשבות איך להגיע לזה, "עד שגומר צורה זו" הסופית, "שחשב מראש," והיא המחייבת אותו לכל הדברים האלה,"וצורה זו, באה לו, בסוף כל פעולותיו." והיא באה לו בסוף כל הפעולות. "והנך רואה, שסוף מעשה במחשבה תחילה." בהתחלה היא בכוח ובסוף היא מתבצעת בפועל, שזה ממש אותו דבר רק בחומר שונה. בבית הכוח זה בשכל, ובפועל זה עצים, אבן, בטון, ברזל. וכך זה בכל דבר ודבר שאדם עושה. אם היה יכול לדלג על שלב המעשה, מה שחושב מיד נעשה, כמו באגדות, אדרבא, כי הבעיה שלנו זה הביצוע של העניין.

   "והנה סוף המעשה, שהיא הקוטב והתכלית," שאותו בעצם אני רוצה "שבשבילם נבראו כל אלה, היינו, כדי להנות לבריותיו, כמו שכתוב בזוהר. ונודע, שמחשבתו יתברך, נגמרת ופועלת תיכף," אצלו זה כמו באגדה, חשב ומיד נעשה, "שלא אדם הוא, להיות מחוייב לכלי מעשה, אלא המחשבה לבדה. גומרת כל הפעולה תיכף ומיד. ולפי זה מובן, שתיכף בחושבו יתברך על דבר הבריאה, להנות לנבראיו, תיכף נמשך ונתפשט האור הזה הימנו (ממנו) יתברך," אבל בכל זאת יצא ונמשך והתפשט,"בכל צביונו וקומתו וכל גבהם של התענוגים שחשב בהם," כמו שדיברנו, ריבוי תענוגים לא אומר על הריבוי, "שכל זה, נכלל באותה המחשבה, שאנו מכנים אותה מחשבת הבריאה, והבן זה היטב, כי מקום שאמרו לקצר הוא. ודע שאת מחשבת הבריאה הזאת אנו מכנים אור אין-סוף-ברוך-הוא. כי בעצמותו יתברך ממש, אין לנו שום הגה ומלה להגדירו באיזה שם שהוא. וזכור זאת." 

   אצלנו מחשבה היא בכוח ומעשה הוא בפועל ויש ביניהם זמן, טירחה, ריבוי פעולות. בבורא אין את זה האמצע לא קיים. ואז יוצא שמחשבה ומעשה סופי הם לא רק קרובים אחד לשני, אלא הם ממש אותו דבר. זה לא כמו שיכולים לחשוב, שמיד יוצא זה מזה, אלא גם המחשבה וגם הפעולה הסופית הם כמו גם פעולה סופית וגם מחשבה, שזה אותה נקודה. אין בהם שני דברים שאחד יוצא מהשני אפילו מיד בלי ריבוי הפעולות באמצע, כסיבה ומסובב. זה לא אצלנו שישנה מחשבה ומה שיעשה אחר כך אלו שני דברים, אלא המחשבה והתוצאה הם אחד ולא שניים, אפילו לא סיבה ומסובב.

   בגלל שהוא שלם, שלמות מחייבת את התכונה הזו. שלמות זה בלי ריבוי, אין שניים, אין ארבע, אין אלף, חוץ מאחד אין כלום. אם זה כך אז בכל דבר חייב להיות רק דבר אחד. אין אצלו מחשבה ומתוכה יוצא מעשה, אפילו אין ביצוע המעשה באמצע, שכך אנחנו פועלים, חושבים לבנות בית ואחר כך בונים ובסוף יש לנו בית. חושבים על צורה סופית מראש, יודעים איך לבצע ומבצעים, שאלו שלושה שלבים: תכנון, מחשבה, ביצוע ומעשה, קבלת הדבר. אצלו - לא שחסר לו חלק האמצעי בין מחשבה לתוצאה סופית, הביצוע באמצע, ששם זה כביכול ריבוי הפעולות, אלא אין אפילו שיוצא אחד מהשני, מחשבה וביצוע מידי, אלא אצלו זה אחד בתוך אותה נקודה, אפילו לא בתוך סיבה ומסובב, שאת זה אנחנו לא יכולים להבין.

   אנחנו מדברים עליו רק על איך שהוא מופיע כלפינו. אנחנו רוצים לחקור פעולותיו עלינו, כלפינו. כדי שנוכל לחקור ולהבין את פעולות הבורא עלינו, כמו שהן יכולות להיות מובנות בשכל שלנו, הן חייבות להיות כלולות משלושה שלבים: מחשבה, ביצוע והמעשה בעצמו, התוצאה. הוא אומר לנו שבסופו של דבר אין בכלל את שלושת הדברים האלה, לא אחד, לא שניים ולא שלושה. יש רק דבר אחד, אותה מחשבת הבריאה שהיא אחד יחיד ומיוחד, וחוץ מזה אין כלום.

   זה מה שהאדם משיג, זו נקראת השגה רוחנית. מה זה נקרא להשיג את הבורא? להשיג את האחדות, היחודיות ויחידותו וזה התענוג שכלי מרגיש, זה האור שהכלי מתפעל ממנו. סך הכל אפשר להגיד שחוסר שלמות זה הכלי ושלמות זה האור.

   פעולה בלתי שלימה אומרת לי שהוא לא שלם, כמו שאם קניתי טייפ חדש שהוא לא בסדר, זה  בשבילי סימן שהמפעל לא בסדר. כלומר, כשאני מגלה את יצר הרע, אם אני רואה בו איזה דברים רעים, וזה מה שאני חייב לגלות בגילוי יצר הרע, אז סימן שמי שברא את יצר הרע הוא לא בסדר. כי אחרת איך יכול לבוא לו בראש לברוא דבר כזה ולהכניס אותי לתוך יסורים כאלה, עם תכונות כאלה, עם סביבה כזו, עם כל הדברים השליליים שרק אפשר לערער ולהגיד. בזה אני מצביע על הבורא ולא יכול להיות אחרת.

   בעל הסולם מדבר כאן על בריאה כללית, לא על מה שאני מרגיש בתוך הבריאה. הוא לא מדבר כאן על הבורא, אלא על היחס שלו כלפי הבריאה, שיחסו כלפי הבריאה הוא גם כן שלם ואחיד ואין בו ריבוי, לא במחשבה ולא במעשה, בביצוע. אבל בגלל שאנחנו נמצאים עדיין באמצע הדרך, כאילו לא מתוקנים, לכן אנחנו מרגישים את עצמנו ברע, וכבר בשלב הזה אנחנו מצביעים על הבורא שהוא לא שלם, לא חשוב על מה נצביע ובאיזה שלב נצביע. מה שנאמר כאן זה הדבר הכי מקיף שאפשר לומר. בעל הסולם אומר שאצל הבורא אין שייכות לאיזה שלב ביניים, אין כאילו שלב מעשה. לא יכול להיות דבר, שלא בא מיד ושלא מיד מתבצע בשלמותו הסופית.

   אבל אז נשאלות השאלות: מי אנחנו? מה אנחנו במציאות שלנו אם אנחנו חלק מהשלימות? איפה השלימות שאנחנו חלק ממנה? או שחלק מהשלימות זה גם כן שלימות? איך יכול להיות באין סוף המצב הראשון והמצב האחרון וכל ההיסטוריה בפנים, שאחר כך יהיה על כולם עולם הצמצום? על איזו תכונה בדיוק, שיש לנו באין סוף, נעשה הצמצום? "אין סוף" כולל הכל: כל המצבים, כל הזמנים, כל העולמות, כל הבריות. על מה בו בדיוק נעשה צמצום שמזה יצאו העולמות?

   כאן מדובר על המצב היחיד: מיד שבורא כך חשב, כך זה נעשה. ואין חוץ מזה שום דבר אחר. מצב השלם הגמור כמו שהוא רצה שיהיה בבריאה. מצב זה  נקרא "אין סוף", זאת אומרת "אין סוף" זה שלימות ההשגה ושלימות המצב, הכי טוב שיכול להיות ולא היה לפני זה ולא יהיה אחרי זה שום דבר, שום מצב אחר. אז אנחנו לומדים שהצמצום הוא על השגת התחתונים על השגת המצב ושאדם לאט לאט אחר כך משיג איפה הוא נמצא באמת.

   בתלמוד עשר הספירות, חלק ראשון פרק א', אומר האר"י: "דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות." ולמטה בפירוש "אור פנימי", הפרוש של בעל הסולם כתוב בסעיף ג':"ולכאורה תמוה מאוד, הלא המדובר כאן הוא בטרם שנבראו העולמות, ואם כן איזו מציאות ישנה כאן, אשר אור עליון צריך למלאותה. והענין הוא, כי כל העולמות וכל הנשמות שישנם והעתידים להבראות עם כל מקריהם עד לתכלית תיקונם, הנה הם כולם כבר כלולים באין-סוף-ברוך-הוא" לא סתם כלולים בכוח, אלא הוא אומר שבפועל, במצב הסופי ממש, הם נמצאים שם עכשיו,"בכל תפארתם ובכל מלואם." אחרי תיקונם. הבורא ברא הכל. הבורא לא צריך לשום כלי מעשה, זאת אומרת, הנברא הוא המצב היחיד, הוא מושלם, הוא לא לפני תיקונים, לא באמצע תיקונים ולא אחרי תיקונים. הנברא הוא המצב שהבורא רצה.

   אבל אם כך נשאלות השאלות: על מה בדיוק היה הצמצום, על איזו תכונה מזה? אם נברא זה דבר שלם אז בשביל מה היה צריך לעשות צמצום? ואם נעשה צמצום על הדבר השלם, אז על מה בדיוק הוא נעשה? מה חסר? הרי שלימות לא כוללת צמצום. אם מלכתחילה המצב מושלם, אז על מה צריכים לעשות צמצום? אפילו מה שהתגלה אחר כך לאחר הצמצום, הוא גם מלכתחילה כלול באותו מצב אין סוף, אז בשביל מה לעשות צמצום? איזה שלימות יש באין סוף? איך יכול להיות שאין סוף שלם אם הוא כולל את כל המקרים של התיקונים? באיזה מובן כתוב כאן שזה כולל הכל? האם ריבוי הנבראים וריבוי המקרים האלה זה שלילת השלימות? זה מה שאומר לנו  שזה לא שלם? לכן בענינינו, לשכוח מה שיודעים זו ברכה.