הסתכלות פנימית חלק א', תע"ס

הסתכלות פנימית חלק א'

תלמוד עשר הספירות, בעל הסולם

סדרת שיעורים של הרב מיכאל לייטמן

   "ראשית כל צריכים לדעת, שבמקום שיש לנו עסק עם עניינים רוחניים," מה זה נקרא עניינים רוחניים: "המופשטים מזמן, מקום ותנועה" זה שם אותנו מחוץ לרוחניות, כי בלי אחד מהם אנחנו לא יכולים לפעול. זמן, תנועה ומקום אלו שלושה מימדים שבלעדיהם אנחנו לא יכולים להתקיים עם כל החושים שלנו, עם כל הבריאה שלנו. רוחניות נקרא שאין שם זמן, שאין שם מקום, שאין שם תנועה. "ואין צריך לומר" ועוד יותר מזה כנראה "עם אלוקיית, הרי אין לנו את המלות להגות ולהתבטא על ידיהן, שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים,"

   לפי איך שאני מרגיש את האובייקטים, את התופעות, כך אני נותן להם שם. אני מרגיש משהו מסוים שאני קורא לו "חם", כלפי זה חם, אולי כלפי יצור אחר זה לא יהיה חם. בעיניים אחרות לך תדע אם מישהו ירגיש כמוני, יראה כמוני, שזה שחור, זה לבן וזה ירוק. "המדומים" הם יחסיים והם מדומים לא בגלל שהם יחסיים כלפי דבורה או כלב, שלפי מחקרים יודעים שהם רואים את העולם בצורה אחרת, אלא זה יחסית כלפי הנברא. "המדומים" זה מה שנקלט בחושים שלי, לפי איך שבנויים החושים שלי ולא לפי המציאות האובייקטיבית שאני בכלל אף פעם לא יכול לראות אותה ולהשוות אותה עם מה שאני באמת מרגיש. לכן זה נקרא "מדומה", כי ככה אני מדמיין לפי החושים שלי. צריך להבין את המגבלות שלנו, "שהרי כל אוצר המלות שלנו הוא לקוח מהרגשי החושים המדומים," שאנחנו לפי הרגשה בחושים שלנו קובעים שזה כך או כך ולא לפי המציאות האובייקטיבית שנמצאת מחוץ לנו.

   "ואיך אפשר להסתייע בהם בדברים רוחניים במקום שחוש ודמיון אינם שולטים שם," איך אנחנו יכולים בכלל לדבר על זה, לדמיין את זה ולהעביר את זה אחד לשני? "כי למשל, אפילו אם תקח את המלה היותר דקה כגון "אורות", הרי היא גם כן מדומה ומושאלת מן אור השמש או אור מורגש של נחת רוח וכדומה, או אור השכל, למשל אם כן איך יתכן להתבטא עמהן בענייני אלקות," למה לא, "אשר ודאי לא יציעו למעיין שום דבר אמת." אם אני מדבר במילים מאוצר מילים שמלכתחילה הוא לא מדוייק, לא נכון ואפילו אולי הפוך או בכלל אין לו מקום ברוחניות, איך אני יכול להתפלפל ברוחניות עם מילים כמו: מטה, מעלה, שחור, אורות, כלים? איך אני בכלל יודע שאני יכול לדבר על רוחניות במילים כאלה, הרי שם זה משהו אחר? אם זה המצב, אז איך עלי לקבל את החכמה הזו, את האינפורמציה הזו, איך עלי להעביר אותה?

   "ואין צריך לומר במקום שצריכים לגלות על ידי המלות ההן, בכתב על ספר, בעניני משא ומתן בחכמה, כנהוג במחקרי כל חכמה, אשר אז אם נכשלים, אפילו במלה אחת בלתי מוצלחת למטרתה, תיכף יתבלבל המעיין ולא ימצא ידיו ורגליו בכל הענין כולו." אם זה באמת מדע מדוייק, אז צריך לתת הגדרות וקשרים, שזה דבר הכי חשוב בכל מדע. "ולפיכך בחרו להם חכמי הקבלה שפה מיוחדת," שזו לא שפה במובן שלנו אבל בכל זאת קוראים לה שפה "שאפשר לכנותה "שפת הענפים"," אצלנו בהסכמה משותפת קוראים לכל דבר לפי איך שאנחנו מרגישים אותו בחושינו. למשל "קר" או "חם", כרגע זה לא חשוב למה בחרנו במילה הזו ולא במילה אחרת, אלא שהמושג עצמו הוא מושג משותף אחד מקובל על כולם, בגלל שיש לנו חושים משותפים, כך גם חכמי הקבלה בחרו לעצמם קוד מסויים משותף שנקרא "שפת הענפים" שזה לא שפה, אלא "להיות שאין לנו שום מהות או הנהגה של איזו מהות בעולם הזה, שלא תהיה נמשכת משרשה שבעולם העליון, ואדרבה, התחלת כל ישות שבעולם הזה, הנה היא מתחילה מהעולם העליון, ואחר כך משתלשלת לעולם הזה." שם השורשים וכאן הענפים, השורשים שם משתלשלים לעולם הזה.

   "לפיכך מצאו להם החכמים שפה מוכנה בלי טורח, שיוכלו למסור על ידיה איש לרעהו את השגתם, בעל פה ובכתב מדור לדור," השפה הזו גם לא משתנה משך הזמן ומקובלת על כל האנושות בכל הזמנים "כי לקחו להם את שמות הענפים שבעולם הזה," שהם קבועים ולא משתנים כי הרצון לקבל לא משתנה בעולם הזה, בדרגה הזאת "אשר כל שם מבאר את עצמו, כמורה באצבע על שרשו העליון, אשר במערכת העולמות העליונים." שכל דבר שאני אומר עליו בשם של העולם הזה, אני לא מתכוון לחפץ או לכוח או לתופעה כלשהי בעולם הזה אלא אני מתכוון לשורש שלה בעולם העליון. אם יש קשר כזה בין ענפים לשורשים אז יש כאילו קצב פשוט: יש מעלינו את העולם העליון, שם יש כל מיני כוחות, כל מיני פעולות, אובייקטים, תופעות, ואצלנו בעולם הזה ישנה העתקה של כל ענף שקשור לשורשו, ואם שם למעלה נעשות כל מיני פעולות, כך גם למטה בעולם הזה נעשות כל מיני פעולות. זה לא בדיוק ככה, עוד נלמד מה זה קשר ענף ושורש.

   שפת הענפים, שפת המקובלים, היא לא שפה בשבילנו, כי אנחנו לא מבינים מה היא אומרת. שפה שאני לא יודע אותה היא בשבילי סתם צלילים. שפה זה שיש בה קוד מסויים שאני שומע אותו או קורא אותו, שבאיזושהי צורה אני מקבל אותו והוא אומר לי על החפץ עצמו, על התופעה עצמה שיש אחרי הקוד הזה. אם אין לי קשר בין האינפורמציה עליה לבין התופעה עצמה זו לא נקראת שפה.

   מקובלים מבינים את שפת הענפים, כי הם כבר נמצאים בעולמות עליונים והם רואים את הדברים האלה. בגלל ששם, ברוחניות, אין שמות הם קוראים את הדברים האלה בשמות של הענפים בעולם שלנו. ובגלל שכנגד כל תופעה רוחנית בעולמות עליונים ישנה תופעה גשמית בעולם הזה, אז יש להם בדיוק לכל שורש את שמו ואת שם הענף שלו, ולכן אין להם שום בעיה לקרוא שורשים בשמות הענפים. אין הבדל שפה בין המקובלים.

   רק מקובל נמצא בעולם הרוחני, מקובל נקרא אדם שבזמן חיותו בעולם הזה משיג את העולם העליון, מתוך שהוא נמצא בעולם הזה בתוך הענפים ומשיג את השורשים, מיד הוא רואה את הקשר בין הענף ושורשו, אז מידית הכי טבעי והכי קל בשבילו לקרוא את הדבר הזה בשם הענף, אפילו לא יכולים לבוא במקומו שם אחר או צורה אחרת. ברגע שאדם מקבל איזו הרגשה רוחנית הוא יודע בדיוק ומיד שזה זה, לפי התופעה בעולם הזה, בדרגה היותר תחתונה. ככה מלמטה למעלה כל אחד משיג את העליון.

   בגלל שבעולם שלנו יש לנו חוש כללי שנקרא רצון לקבל עם חמישה כלי קליטה שהם חמשת החושים, כשמקבלים את החוש השישי שנקרא החוש הרוחני הוא עובד לפי חמשת החושים האלה, זאת אומרת, גם הוא מתחלק לחמישה חלקים וגם בו יש אותם התהליכים כמו שבחמשת החושים בעולם הזה. הטבע לא משתנה מעולם לעולם, משתנה רק החומר של העולם, יותר זך ויותר זך ויותר זך כמה שיותר למעלה יותר זך, אבל לא שהתהליכים והיוצרות משתנים או מתהפכים, הכל אותו דבר!

   אבל לא לקשור שאם שם למעלה מזיזים אצבע אז כאן למטה מישהו מזיז אצבע. לא בצורה כזאת זה פועל, עוד נדבר על זה. אפשרי לכתוב קבלה בכל שפה לא רק בעברית, אבל העברית כאילו יותר מתאימה. כענף ושורש, זה עניין שלם למה זה עברית ולמה זה אנחנו ולמה זה לא אומה אחרת, אבל עקרונית אפשר לכתוב קבלה באנגלית ולהלביש אותה, את המילים שלה, על עולמות רוחניים וזה יהיה אותו דבר. לא מבטאים דרך המילים באנגלית את השפה הרוחנית, אלא רק מבטאים את המושג שכבר קיים במילים באנגלית.

   זה כמו שברוחניות בסופו של דבר מגיעים לזה שצריך לתת ביטוי למשהו, לאיזושהי הרגשת האור בתוך הרצון לקבל שהיא עצמה ללא לבוש. להרגשה הזו אין שם, השם שלה הוא רק  י ה ו ה, זאת אומרת, ארבע דרגות של רצון המלאות באחוזים מהאור העליון שממנו הרצון הזה מתפעל. עכשיו, איך אני יכול להביע את הדבר הזה? מה אני אגיד? מו? מה? אגיד ככה, אגיד ככה, האמת זה לא חשוב, גם הפרה במו שלה אומרת איזו התפעלות מדבר מה. אדם יכול במקום זה לכתוב איזו נוסחה אחרת, אבל גם הב הב וגם מו מו הן שפות. כך המקובלים מצאו לעצמם קוד מסויים להביע את המצב של הכלי עם האור, שהוא נקרא "שפת הענפים."

   "ובזה תנוח דעתך, במה שתמצא לרוב בספרי הקבלה ביטויים מתמיהים, וגם זרים לפעמים לרוח האנושי. והוא, כי אחר שכבר בחרו להם שפה זו להתבטא על ידיה, דהיינו “שפת הענפים" כאמור, אם כן איך אפשר להם להשמיט על דרכם איזה ענף בלי להשתמש עמו מחמת נחיתות הדרגא שלו, שלא לבטא על ידיו את המושכל הרצוי, בה בעת, שלא נמצא בעולמנו איזה ענף אחר שיקחו אותו בתמורתו." אם בחרת לקרוא לשורשים על שמות הענפים, אז גם אם אתה רואה שורש רוחני שממנו יוצא איזה ענף גשמי לא יפה, שלא מקובל לדבר ככה בחברה, אתה חייב להשתמש בו. למשל המילה "זיווג", אנחנו כבר רגילים בה, אבל זו לא מילה שמשתמשים בה חופשי, או מילים כמו על לידות, דמים, ביטויים כאילו לא מקובלים.

   אבל זה מה שקורה בין שני חלקי הבריאה בעולם שלנו כתוצאה מהשורשים ההם, לכן חייבים לקבל את המילים האלה בדיוק כמו שהן, ואסור לטייח אותן או לקחת משהו אחר במקומן, אחרת השפה המיוחדת הזו לא תהיה שפה רוחנית, היא תאבד את כל האמיתיות שלה, חייבים להתבטא רק בצורה המיוחדת הזו. "כי כמו ששתי שערות אינן יונקות מנקב אחד, כן אין לנו ב' ענפים שיתיחסו אל שורש אחד." לא יכול להיות שמשורש אחד יצאו שני ענפים, זאת אומרת, לא יכול להיות שמשורש אחד יצאו שני שמות, שאפשר לקרוא גם ככה וגם ככה. "ואף גם זאת לא יתכן, להאביד את דבר החכמה המחויב אל הביטוי נחות הדרגא ההוא," בגלל שזה שם לא יפה או לא מקובל אי אפשר לא לומר אותו או לא להשתמש בו.

   "ולא עוד, כי האבידה ההיא תגרום פגם ובלבול גדול בכל מרחבי החכמה, להיות שאין לנו עוד חכמה בכל חכמות העולם, שיהיו הענינים כל כך משולבים זה בזה, בדרך סיבה ומסובב גורם ונמשך, כמו חכמת הקבלה," זו החכמה הכי מדוייקת "שהענינים מלוכדים וקשורים זה בזה מראשה עד סופה, ממש כמו שרשרת אחת ארוכה." אם נמשוך ממש חוט אדום מאין סוף עד העולם הזה, נראה שהכל בנוי לפי  י ה ו ה , אין שום שינויים, אין שום הבדלים, אלא רק בעובי המסך ומזה כאילו יוצא כל ריבוי הפעולות אבל השפה בעצמה היא משומרת עד אין סוף, כי כל השורשים נמצאים שם באין סוף וכל הענפים שלהם נמצאים בעולם הזה, וכשעוברים משם לכאן בכל דרגה ודרגה בכל עולם ועולם הם אותו דבר. אפשר לדמות את כל העולמות לגילדי בצל, או סתם לרמות: אין סוף, אדם קדמון (א"ק), אצילות, בריאה, יצירה, עשיה והעולם הזה. אחד תחת השני, שההבדל ביניהם הוא רק בחומר של העולם, זאת אומרת בחומר של האובייקטים או הכוחות או התופעות, אבל לא שהם מתבלבלים ביניהם.

   " ולפיכך אין כאן חירות הרצון להחליף ולהמיר בין הכינויים הללו רע בטוב. אלא, מוכרחים להביא תמיד בדיוק אותו הענף המורה באצבע על שורשו העליון, וגם להרחיב בו הדיבור, עד להמציא ההגדרה המדויקת לעיני המשכילים המעיינים." כל המושגים שישנם בכל השפות יכולים לתרגם אותם לשפת הקבלה, כי זו השפה המדוייקת ביותר, כי היא מדברת על השורשים מהם יוצאות כל התופעות בעולם שלנו, שם השורשים מהם משתלשלות כל התופעות כאן. בעולם שלנו לאותן התופעות יש אומרים ששת אלפים שפות, אבל כל השפות האלה רוצות בעצם לבטא את אותם הדברים, אם במקום כל השפות האלה משתמשים בשפת הענפים, מדברים בשפת הקבלה, מוצאים ביטויים שבשפה שלנו לא נמצאים. למשל, בתחום הפסיכולוגיה אנחנו לא יכולים להגדיר תופעות פסיכולוגיות ופסיכיאטריות, להגדיר איך אנחנו מרגישים, נותנים הגדרות כאלה שבינינו לבין עצמינו אין הסכמה על ההגדרות לאותם מצבים. אחד אומר הפסיכוזה הזו או המחלה הזו, היא ככה והשני אומר ככה והתופעה שרואים באדם גם אותה אף אחד לא מצליח להגדיר ולקבוע כמו השני, כי לכל אחד ציור אחר, כי השפה לא מדוייקת, כי לא מרגישים דרך השפה גם את התופעות.

   בשפת הקבלה, בשפת הענפים, מדברים בשמות הענפים ומתכוונים לשורשים, אבל מדברים על הענפים. מזה כל הבלבול  שחושבים שבתורה מסופר על סיפורים הסטוריים, על איך חיו כמה משפחות במדבר או על שריפת בית המקדש. זה כל העניין, שבעצם אלו הענפים שמדברים על השורשים. עכשיו תגיד לי איך אפשר לקרוא את השפה אחרת? הלא זה לא שפת השורשים, אתה לא מדבר במילים של השורשים אלא בשפה של הענפים.

   כתוב בספרים הקדושים שמקובל יודע את כל השפות, גם של חיות ועופות, זאת אומרת שבאמת הוא מגיע לשפת השורשים שמשם הוא מבין רצון של כל אחד ואחד, מכאן נקרא שהוא מבין שפה של כל אחד ואחד. שפה זה ביטוי של הרצון שלי. מה אני רוצה, מה אני חושב, מה המודעות שלי, מה היחס שלי, זה נחשב השפה שלי, אז מי שנמצא ברוחניות מבין שפה של כל אחד ואחד. כי הוא עבר כבר את זה ונמצא עם הרצון שלו בדרגה יותר גבוהה. זה לא שהוא מבין כאילו מילולית מה החיות מדברות ביניהן.

   "אמנם כן, אותם שעוד לא נפקחו עיניהם במראות השמים, ועדיין אין להם אותה הבקיאות של יחסי ענפי העולם הזה אל שרשיהם בעולמות העליונים, המה נמצאים כאן כעוורים מגששים קיר, כי לא יבינו אף מילה אחת כמשמעה האמיתי." האמת שככה כתובה כל התורה, ומי שחושב שמתוך קריאה הוא מבין משהו מהכוונה האמיתית של התורה, שאינה קשורה בעולם הזה, הוא ודאי טועה.

  "שהרי כל מילה היא שם של איזה ענף ביחס שורשו," זה העניין, ביחס לשורשו, "זולת, אם שיקבלו הפירוש מפי חכם מובהק, הממציא את עצמו להסביר הענין בשפה המדוברת שהוא בהכרח כמו מעתיק מלשון אל לשון, דהיינו משפת הענפים לשפה המדוברת. כי אז יוכל להסביר את המושג הרוחני, איך שהוא." התוספת הזו "איך שהוא" היא החשובה ביותר, כי באמת לא ניתן להסביר את המושג הרוחני, מי שמרגיש אותו מרגיש אותו, ומי שלא מרגיש, לא מרגיש. זה נקרא שאם חכם מקובל ישב כאן ומולו ישב אדם פשוט, "פשוט" פירושו שלא נמצא עדיין ברגשות שלו בעולמות עליונים, הוא לא יוכל להעביר לו את ההרגשה שלו. באיזו שפה הוא בכל זאת יוכל להסביר לו? הוא יגיד לו אם אני לוקח חלב ושותה את זה אני מרגיש תענוג, אפילו שיגיד לו שלמעלה יש אמא עליונה ואני מקבל ממנה חלב, זה אור מיוחד וכיוב', לא חשוב מה שהוא יתאר לו, מה השני יכול לדמיין חוץ ממה שהוא מכיר בחמשת חושיו בעולם הזה. הוא יכול לדמיין או שנותנים לו חלב באמת, או שמזריקים לו איזו זריקת מרץ רוחנית.

   איך הוא יכול לדמיין את הדברים האלה אם אין שום דמיון בין העולם הזה לעולם הרוחני? אז למה בכל זאת צריך חכם שיסביר את העולם הרוחני? כי החכם הזה לאט לאט מכוון את האדם הפשוט שישיג בעצמו את העולם הרוחני ואז יסביר לעצמו מה פירוש המילים. זה בעצם יותר נכון, אנחנו יודעים על עצמנו שמה שנדמה אתמול ממילים אלה, היום כשמשיגים קצת יותר רואים שזה בכלל לא כמו שחשבנו קודם, וכך כל פעם ופעם. אז באמת אי אפשר להסביר. שפה זה למי שמבין את האובייקט שעליו מדברים וקושר אותו עם שם האובייקט שנתנו לו, לכן עד שאנחנו לא משיגים את האובייקט הרוחני, השם הגשמי שלו אומר לנו רק על הגשמיות.

   "וזהו שטרחתי בביאורי זה, להסביר את עשר הספירות, כפי שהורה לנו החכם האלקי אריז"ל, על פי טהרתן הרוחנית, שפירושה, המופשטות מכל מושגים מוחשיים," זה מה שנקרא "טהרתן הרוחנית," תארו לעצמכם מה כבר אנחנו יכולים להוציא מזה לעצמנו, אם אנחנו קולטים רק במושגים מוחשיים. "באופן, שיוכל כל מתחיל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות," העניין הוא באמת ההגשמה, שאנשים לא יגשימו את החכמה. עיקר האיסור ללמוד קבלה נקבע על ידי מקובלים, שבעצמם אסרו על לימוד חכמת הקבלה וזה בגלל שבלי מורה נכון האדם מקבל את כל האינפורמציה בכלים החומריים שלו, ואז הוא מגשם את הקבלה ומתחיל לדמיין אותה, אם רוצה או לא רוצה, ואז עובר על האיסור לא תעשה לך פסל ותמונה. האיסור הזה של לא תעשה לך פסל ותמונה כוונתו לא לדמיין רוחניות כגשמיות, כי אז האדם מתבלבל בדרך, הוא לא פוגע על ידי זה ברוחניות אלא בעצמו, הוא סוטה מהדרך עד כדי כך שהוא מתחיל לדמיין רוחניות בצורה חיצונית מחוץ לעצמו. וזו  הנקודה העיקרית, שבמקום שהעולמות הרוחניים והבורא והקשר איתו יהיו בתוך האדם, הוא מדמיין שהם מחוץ לו, שצריך איזה "טיל" כדי להגיע אליהם, שצריך איזו חכמה חיצונית שתסדר אותו ולא על ידי שיפור פנימי לגשש בתוכו, לנגוע, להגיע, לפתוח ולגלות ולהתקשר למשהו שבתוכו.

   הנקודה הזו היא הנקודה המרכזית של כל החכמה. חכמת הקבלה היא בשביל לעזור לאדם לפתוח את עצמו ולגלות את האלוקות שבתוכו, ואם הוא יסתכל רק פנימה לתוכו הוא לא ידמיין שנמצאים שם כוכבים, מלאכים עפים, חזיונות וכיו"ב, אלא הוא יקבל את השמות האלה בצורה נכונה, בשפת הענפים הנכונה. אבל אם לא תהיה לו שפה נכונה אז הוא יתחיל לדמות את זה בצורה מגושמת, כי בלי הדרכה נכונה אין לאדם שום אפשרות אחרת אלא תמיד לדמיין משהו בדומה לשפת הענפים, כאילו מדובר ברוחניות, אז מדובר שהיא קצת אחרת אז מה? כמו למשל, שיש אומרים כאילו כך כתוב בזוהר: שכל הצדיקים יושבים ולומדים תורה ועולים ויורדים במדרגות. ובאמת זו בעיה להגיע על ידי השפה לשורש, זה לא דבר פשוט, זו עבודה כל רגע ורגע, לחפש את האלוקות, את הבורא, איפה שהוא באמת נמצא, זו העבודה העיקרית של האדם.

   צריך לחפש את המקום הנכון, החיפוש איפה הבורא נמצא הוא לא לעומק, אלא החיפוש הוא על פני השטח, באיזה מקום בדיוק הוא נמצא, המקום שהוא נמצא בו דווקא מופשט מתנועה מקום וזמן, זה ממש בתוך הרצון הנקי של האדם, ממש בעמקות הלב. בגלל זה נאמר שבנקודה שבלב - שם מתגלה האלוקות. ואם אני מדמיין משהו מחוץ לנקודה הזאת, אני חייב לדמיין בצורה חומרית, מוחשית, באיזו צורה עם נפח ולא בלי מקום זמן ותנועה.

   לכן בעל הסולם אומר שהוא טרח במיוחד בשביל שכל מתחיל יוכל לגשת אל החכמה בלי להכשל בשום הגשמה וטעות. גם בפתיחה לחכמת הקבלה הוא מדגיש את זה במיוחד, שכל העולמות העליונים  והתחתונים נמצאים בתוך האדם, הכל נמצא בתוך האדם וחוץ מהאדם נמצא רק אור העליון מופשט, ומה שנראה לאדם שכאילו הכל מחוצה לו זה בגלל החושים שלו, שגורמים לו כך לתפוס את האלוקות. העיקר הוא שהכל בתוך האדם, רק צריך להסתכל בפנים לתוך רצונות האדם שם נמצאים כל השמות האלה שכתובים בכל ספרי הקבלה. השמות האלה הם בסך הכל ביטויים של הרגשות של המקובל. רגשותיו בלבד ולא מה שהוא רואה, שומע או חש מחוץ לו, אלא בתוכו.

   "אשר עם הבנת עשר הספירות האלו, יפתח הפתח גם להסתכל ולדעת, איך להבין ביתר הענינים בחכמה הזאת." בעל הסולם לא המציא שפה אחרת. הוא לא רוצה להגיד כך, אלא את אותה שפה הוא טרח להסביר בצורה המדוייקת ביותר. הוא לא אומר שהוא ממציא שפה, הוא אומר שטרח בביאור זה של עשר הספירות להסביר את עשר הספירות, זאת אומרת, כפי שהורה לנו החכם האלוקי האר"י ז"ל.

   יש ארבע שפות בחכמת הקבלה: 1) שפת המקרא - שפת התנ"ך, 2) שפת הגמרא - שפת התלמוד, 3) שפת האגדה 4) שפת הקבלה. על עולמות רוחניים, על רוחניות, על פנימיות האדם בעולם הזה, שגם זה שייך לרוחניות, כי כל מה שמחוץ לזמן תנועה ומקום זה הכל רוחניות, על כל הדברים האלה אפשר לדבר בכמה שפות. נכון שהשפה שאנחנו מדברים עכשיו זו עברית, יש לנו שפות שונות: עברית, אנגלית, רוסית, סינית וכיו'ב ובכל שפה אפשר לדבר על עולמות רוחניים ואילו בעברית יש לנו בשפה אחת ארבע שפות שונות של קבלה. 

   זה לא ארבע שפות שונות. אמנם בשפה העברית, ויכול להיות כך גם בשפה אחרת, יש ארבע לשונות שונות של הקבלה: מקרא, תלמוד, אגדה, קבלה, אבל אלו ארבעה סוגים של הגשת נושא, זה פרד"ס. ארבעה סוגים אלה הולכים מקל לכבד, השפה הקלה ביותר זו שפת הקבלה והשפה הקשה ביותר זו שפת המקרא, שפת התנ"ך. לכן האגר"א (הגאון מוילנא) כתב בסידור שלו שמתחילים לימוד התורה מסוד ומגיעים לפשט. כי שפת הקבלה שנחשבת כאילו שפת הסוד היא בעצם הכי פשט, כי לא מסתירים אחריה שום דבר, כי אומרים בה בדיוק את שמות הכוחות והתופעות הרוחניות. אמנם הזוהר שונה מתלמוד עשר הספירות כי הוא נכתב בשפת המדרש, הזוהר מספר במה שונה הזוהר משפת האגדה. שפת המדרש זו לא שפה בפני עצמה אלא זו העברה.

   יש שתי אפשרויות לדבר בשפת הענפים, או שמדברים בשפת הענפים או שמדברים ישר על השורשים, וזה ההבדל בין שפת הקבלה לשאר השפות. בשלוש השפות האחרות, איך שלא תעשה אתה מדבר על איזה שהוא סוג מהענפים. האר"י גילה שפה אחרת בגלל שבזמנו התהפכו כל הסדרים והזמנים של העולם. עד האר"י ירדו נשמות שלפי גודל הזיכוך שלהן, לא היה להן כל תפקיד להתעלות. בגלל זה הוא אומר שמזמנו והלאה מותר ללמוד חכמת הקבלה לכל מי שרוצה מגודלם ועד קטנם, כי פה ושם מכניסים לגופים פיסיים רצונות להגיע לתיקון, וזה אפשרי רק על ידי לימוד הקבלה. כי התפתחות העולם הגיעה כבר למצב כזה שיורדות לעולם הזה נשמות יותר מגושמות שדורשות במיוחד להגיע באמת לתיקון, להגיע להכרת האלוקות. ובגלל זה האר"י כתב ויסד את כל הקבלה שלו ולכן הכין שפה מיוחדת שהיא שפת קבלה שמדברים בצורה ישירה על השורשים ולא על הענפים.

   פה ושם קוראים בשמות של הענפים, כמו: אבא ואמא, ישראל סבא, פנים, אחוריים, זיווג, ביטוש, התפשטות, התרחקות. יש מקומות שזה התפשטות והתרחקות, יש תנועה שזה ימינה ושמאלה, האר"י לקח גם מושגים מהעולם שלנו. לכן למשל, בשירטוטים שאנחנו עושים אנחנו טועים ומדמיינים שזה ככה לפי המרחק, אבל לאט לאט על ידי עבודה בקבלה מקבלים גם בפנים כל מיני תזוזות פנימיות שאז מתחילים לקשור את התנודות הפנימיות עם השירטוט: זה נקרא אצלי למעלה זה נקרא אצלי למטה, זה לא שאני עולה כמה מדרגות או יורד, מצב יותר קרוב לבורא נקרא מעלה, מצב של התרחקות מהבורא, מרוחניות, שרע לי, שאין לי את זה, נקרא מטה וכיו'ב. לאט לאט מתחילים לפרש את המושגים האלה ברגשות שלנו.

   את שפת הקבלה יסדו מקובלים מהאר"י והלאה, במיוחד האר"י ובעל הסולם, הם בנו אותה כך במיוחד שאם אדם לומד בצורה נכונה הוא לא יכול לטעות. לטעות הכוונה רק במובן שלא ידמיין שישנם איזה עולמות רוחניים חיצוניים, כמו שנדמה לנו שישנו היקום בעולם הזה, שלא ידמיין אלוקות וכל שאר מחוץ לו. הכל בתוך האדם, ואם אני מדמיין משהו בחוץ לי זה נקרא שאני עושה דמות, פסל. הכל קבלה, וכל הספרים מלמדים איך לקבל.