אות
ט"ז
"אחר הצמצום והמסך שנעשה על הרצון לקבל,
הוא נפסל מלהיות כלי קבלה, ויצא מהמערכת
הקדושה, ובמקומו משמש האור חוזר לכלי קבלה,
והכלי של הרצון לקבל ניתן למערכת הטומאה."
(הרי אין לנו שני סוגי כלים שבורא ברא, אז
איך זה קורה שהם נבדלים זה לעומת זה בשתי מערכות?)
"אחר
הצמצום והמסך שנעשה על כלי הזה שנקרא רצון לקבל, הוא נתבטל ונפרד ויצא מכל מערכת
הקדושה, ובמקומו נתתקן אור חוזר להיות כלי קבלה. (כמו שנאמר בחלק ג'). ותדע, שזה
כל ההפרש בין אבי"ע דקדושה, לבין אבי"ע דטומאה, כי כלי הקבלה
דאבי"ע דקדושה הם (כלי) מאור חוזר, המתוקן בהשואת הצורה לאין סוף.
ואבי"ע דטומאה, משמשים עם הרצון לקבל שנצטמצם שהוא צורה הפוכה מאין סוף. ועל
ידי זה הם נחתכים ונבדלים מחי החיים שהוא אין סוף." כאילו כאן יוצא זה
לעומת זה. ויש בזה שאלה, איך זה יכול להיות, שיש כלי בדיוק של קליפה וכלי בדיוק של
קדושה ושניהם שווים ושניהם נמצאים אחד מול השני? אם אחרי צמצום הנברא קובע על אותו
כלי, זה נקרא קדושה וזה נקרא קליפה: בלי מסך זו תהיה קליפה עם מסך זו תהיה קדושה,
אז איך יכול להיות עכשיו אותו כלי גם עם קליפה וגם עם קדושה ביחד? איך יכול להיות
שתהיינה שתי המערכות זו לעומת זה? איך יכול להיות שאותו כלי בבת אחת גם בקדושה וגם
בקליפה?
מדברים כאן על האדם, שהוא קובע את שימוש בכלי
האחד, או בצורה כזו או בצורה כזו, שיש לפניו שתי אפשרויות. זאת אומרת, אין יותר
מרצון לקבל שבורא ברא, ובו יש מסך או אין מסך. אחרי שנברא הרגיש שהוא מקבל, מתפתח
בו רצון הצמצום. להצטמצם זה התפתחות רצון חדש. עד שהרצון הזה בא ומתפתח זו גם כן
הרגשת הנברא, אבל דווקא בהרגשת המקבל הוא נפרד מהבורא וזה מביא לצמצום. הוא כותב: "אחר
הצמצום והמסך שנעשה על כלי הזה שנקרא רצון לקבל," המסך זה לא לקבל, לא
להשתמש באותה צורה שהיה קודם, שאז הרצון לקבל נפסל מלהיות כלי קבלה. זאת אומרת,
אפילו שהוא רוצה לקבל זה כבר לא מספיק לשמש ככלי קבלה לאור העליון, ככלי קיבול
לאור העליון, לא מספיק הרצון בלבד. רצון חייב להיות אבל לא לבדו. ואז יוצא ממערכת
הקדושה.
בהחלטת הנברא אור חוזר משמש לכלי קבלה במקומו,
אבל אור לא יכול להיות כלי קבלה, ואור חוזר זה רק סלידה, דחיה מקבלה, הוא עצמו לא
יכול להיות כלי, אלא הכוונה היא שבצורה כזאת אני אשתמש ברצון שלי, בטבע שלי, בכל
מה שיש לי, בשיטה אחרת. התנאי הזה נקרא "כלי קבלה", כי הוא בגודל שלו
באופי שלו, באמת הקובע מהו הכלי. אמנם הכלי הוא אותו רצון לקבל, אבל קובע לא מה
שהרצון לקבל רוצה לקבל והכמות שהוא רוצה לקבל, אלא אור חוזר הוא קובע כל אופן
הקבלה. לפי גודל אור חוזר וכוונתו, היחס שלו לאור, רק לפי זה משתמשים ברצון לקבל.
ואז הכלי של הרצון לקבל ניתן למערכת הטומאה, כלומר, אם רוצים להשתמש באותו רצון
לקבל כמו בכלי, זה נקרא טומאה.
הרצון לקבל זה הטבע, זה לא טוב ולא רע, זה לא
קדושה ולא קליפה. הנברא בבחירה שלו הוא הקובע לפי צורת השימוש בו, מה יש לפניו,
ובאמת כאילו הוא רואה לפניו שתי צלחות של מאזניים - שתי המערכות זו לעומת זו,
קדושה וטומאה. אבל זה אותו רצון שאפשר להשתמש בו או כך או כך.
מהו צמצום? בלוח התשובות ב"תלמוד עשר
הספירות" אות מ"ו כתוב:"הכובש את רצונו. כלומר, המעכב את עצמו
ואינו מקבל אף על פי שמשתוקק מאד לקבל, נקרא שמצמצם עצמו." צמצום זה רק לעקוף
את עצמו מלהשתמש ברצון לקבל. זה נקרא צמצום. בינה למשל, לא מעכבת רצונה מלקבל,
בינה פשוט רוצה לתת, לא נשאר בה רצון לקבל. צמצום הכוונה שבפנים בתוכי אני רוצה
לקבל, רק אני מעכב את רצוני, זאת אומרת, לא מרשה לעצמי להשתמש בזה. לבינה אפילו אם
תינתן לה אפשרות, היא לא רוצה לקבל. הרצון שלה הוא אחר. צמצום הכוונה, שבפנים אני
רוצה לקבל ויש לי כוחות לא להשתמש ברצון שלי. אבל אין לי רצון אחר חוץ מרצון לקבל.
ובינה מלכתחילה זה רצון לתת, להשפיע. לכן לא יכול להיות בה צמצום, כי הרצון הפנימי
שלה הוא אחר לגמרי, הוא הפוך.
בתלמוד עשר הספירות ספר א' חלק ב' דף צ' אות
מ"ג כתוב תשובה למהו מסך:"כח צמצום", המתעורר בנאצל כלפי אור
עליון, להפסיק אותו על דרכו מלרדת לבחי"ד, דהיינו, שברגע שמגיע ונוגע
בבחי"ד." לפי זה אפשר להגיד שצמצום ומסך אלו שניים כאילו הפוכים זה
מזה כלפי רצון לקבל, כי צמצום נקרא שאני מצמצם, סוגר את עצמי, ומסך נקרא שאני פותח
את עצמי, משתמש בעצמי ברצון לקבל שלי, זה כאילו שכל אחד משתמש ברצון לקבל בצורה
הפוכה.
צמצום - בכח התמידי שחייב להיות בנברא אם הוא
נמצא במערכת הקדושה באיזה מקום שלא יהיה, באיזה מצב שלא יהיה, עם איזה אור שיש או
אין לפניו. ההחלטה להשתמש ברצון לקבל או לא להשתמש לא תלויה בכלל באור, היא לא
באור, אלא זה היחס של הנברא כלפי הטבע שלו, כלפי הרצונות שלו. צמצום, זה איך שאני
מתייחס לעצמי.
מסך - זה כבר היחס לבורא, לאור שבא. מסך
מתעורר, רואים אותו, מרגישים אותו, רק בתנאי שיש בעל בית, שיש למי להתיחס, שיש
למישהו להשפיע, שהנברא מרגיש מה רוצה ממנו בעל הבית, איך הוא מתיחס אליו, ובאיזו
צורה הפוכה הנברא יכול להתיחס אליו ולתת לו. זאת אומרת, בלי דו שיח, בלי הכרת או
הרגשת האור, אי אפשר לדבר על המסך. מסך זה איך שאני מתייחס אליו, לבעל הבית.
כאן הוא אומר שמקבלים על ידי המסך לא בבחינה
ד' אלא ב-ג' בחינות הקודמות. ג' הבחינות הקודמות הן לא רצון לקבל, לא רצונות של
הנברא, של הכלי, אלא זה שלבים בהתפתחות הרצון לקבל, זה רצונות של הבורא, של האור.
לכן איך אפשר בכלל לקבל בהן משהו? הרי אנחנו אומרים שהנברא היחיד, הרצון לקבל
העצמאי, זו בחינה ד' בעצמה, אז איך אפשר לקבל ב-ג' בחינות ועוד על ידי מסך? על מה
יש שם להתגבר? מה יש שם לדחות? נקרא שמקבלים ב-ג' בחינות קודמות, בפעולה על בחינה
ד', שכלי רוצה להדמות לתכונות של ג' בחינות הדומות לה. זאת אומרת, שמקבלים ברצונות
דלהשפיע. שאותו רצון לקבל רוצה להשפיע, שאותו רצון לקבל עובד דומה לרצונות
דלהשפיע, זה נקרא שמקבלים ב-ט' ראשונות, ב-ג' ראשונות.
הענין הוא,
שבצמצום הוא מתיחס רק לרצון שלו שהוא לא רוצה להשתמש ברצון לקבל, עוד לא מדובר על
הרצון להשפיע. צמצום הוא רק יחס כלפי עצמו, למה שבתוכו. ובגלל זה הוא קובע שהרצון
לקבל הזה הוא עכשיו חלל, הוא עכשיו חושך. ואחר כך מתוך הרצון הזה יש את התפתחות
הרצון להשפיע. הצמצום זה לא רצון להשפיע, הצמצום הוא רק לעכב רצונו. אחר כך ישנן
עשר ספירות חדשות, זאת אומרת מלכות מתפתחת עד הרצון להשפיע ואז נולד בה מסך,
ההחלטה שהיא הולכת עכשיו להשפיע וכשהיא כבר הולכת להשפיע ועושה מעשה השפעה, אז
אפשר להגיד שמתפשט בה אור חסדים, תענוג מהשפעה. ממעשה הצמצום לא יכול להיות תענוג
מהשתוות הצורה. מזה שהנברא רק לא רוצה להשתמש ברצון לקבל שלו הוא עוד לא כמוהו, כי
הוא לא מקבל, הוא רק משפיע. בגלל זה אור חסדים לא יכול להיות מצמצום. בבינה אין
צמצום, היא לא צריכה להצטמצם, כי בינה זה לא רצון לקבל היא בעצמה רצון להשפיע.
לפני שכלי עושה צמצום היא סך הכל קובעת מה היחס
שלה עכשיו לקבלה. מה שמניע אותה לעשות צמצום, שהיא מפסיקה להרגיש את האור הזה, היא
מפסיקה להרגיש חיים בצורת קבלה כזו. הרצון נשאר רק היא לא רואה שבשבילה זה חיים.
הנברא שרואה את בעל הבית וכל התענוגים לפניו הוא מתבייש והבושה הזאת היא עד כדי כך
חזקה שהוא לא משתמש יותר ברצון לקבל. החיות שלו עכשיו היא בזה שהוא לא משתמש ברצון
לקבל. זה מה שנותן חיות לכלי שנמצא במצב של חלל פנוי, הוא חי מזה שלפחות לא מקבל,
שלא משתמש ברצון לקבל, זו החיות שלו.
אור זה מה שנותן לך כח להחזיק את עצמך, מה
שנותן לך חיות. החיות שלו עכשיו שהוא לא מרגיש את עצמו בבושה, אלא מרגיש את עצמו
באיזו צורה שווה עם בעל הבית. לפחות לא לקבל. אנחנו רגילים להגיד שאור חסדים או
אור חכמה נותנים חיות לכלי, אבל זה כבר אחרי המסך, שכלי חייבת לקבוע עם מה היא ממלאת את עצמה, עם אור חסדים או עם
אור חכמה, אבל בצמצום חלל פנוי ממלא את הכלי. חלל פנוי זה שהוא ריק מאותו תענוג
שבא מכלים דקבלה, שהוא ריק מהתענוג הקודם שלו.
בגלל שאני דוחה, ובדחיה שלי בראש דגלגלתא אני
יודע שאני דוחה כאילו סלט, תפוחי אדמה, בשר וכיוב', חמישה תענוגים, שאני מכיר את
הטעמים שלהם, אני יודע בדיוק, אני בדקתי במאה אחוז מה שאני דוחה, זאת אומרת, בראש
יש לי כל האור אין סוף, אני טועם אותו כביכול בכח, ואני יודע שאת זה אני לא מקבל
ואת זה אני לא מקבל ואת זה ואת זה ואת זה. זאת אומרת, כתוצאה מזה שטעמתי בכח מה זה
ואני לא רוצה את זה, אז מתפשטת אצלי הארה קטנה וזה לא על ידי משיכה, אלא היא
מתפשטת בעצמה, זה כאילו אני נהנה מזה שאני דוחה את זה, זו ההארה שיש בסוף.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה