אות ב'

אות ב'

"ב' הבחנות בהשפעה, מטרם שבאה לכלל קבלה,

ולאחר שבאה לכלל קבלה."

"וצא ולמד מאוכלי המן, שהמן נקרא לחם מן השמים," למה מהשמים? משום שלא נתגשם בהתלבשותו בעולם הזה" מה פרוש? שההתלבשות שלו, שהכלים החיצוניים, הצורה החיצונית שלו, שהיה צריך לקבל על ידי הכלי, על ידי ההלבשה, היא עדיין לא כלי של העולם הזה, זאת אומרת, עדיין מה שמקבלים מלמעלה יש לו צורה רוחנית ולא גשמית.

   "ואמרו חז"ל שכל אחד ואחד" שהיה מקבל את המן הזה, אוסף אותו לאכול, "היה טועם בו כל מה שרצה, ונמצא שהיה בו בהכרח מן הצורות ההפוכות, דהיינו אחד טעם בו טעם מתוק, והשני טעם בו טעם חריף ומר, אשר המן בעצמו," בגלל שלא קיבל צורה חיצונית הגשמית, הסופית, אלא עדיין נמצא בצורה רוחנית שהיא סובלת ריבוי כביכול, אבל בעצמה אין לה ריבוי, היא מופשטת מכל הריבויים, "היה בהכרח, כלול משני ההפכים יחד," נגיד ממר ומתוק, "כי כלום יש לך נותן מה שאין בו, ואם כן איך אפשר שיהיו ב' הפכים בנושא אחד," אם הכלי מרגיש מתוק והשני מרגיש מר, חייב להיות גם מר ומתוק בכוח, כלולים באותו מן, "אלא על כרחך, שהוא פשוט ומופשט מב' הטעמים ורק כלול הוא מהם, באפן" בכל זאת איך הוא כלול מהם, אבל ישנו בו, אם אנחנו יכולים להבדיל באיזה צורה זה ישנו "שהמקבל הגשמי יכול להבדיל לעצמו, הטעם הזה שרוצה. ועל דרך זה תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו יחיד ופשוט, אמנם כלול מכל ריבוי הצורות שבעולם, ובביאתו ליד מקבל הגשמי והמוגבל, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, מכלל ריבוי הצורות, המתיחדות במהות הרוחנית ההיא. ולפי זה יש להבחין תמיד בהשפעתו יתברך, ב' בחינות: הא' היא צורת מהות השפע העליונה, טרם ביאתה לכלל קבלה, שעדיין הוא אור פשוט וכולל." אבל כולל שבו כלולים כביכול כל הדברים שאחר כך המקבל הגשמי מחלק ומוציא לפי התכונות, ו"הב', היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שעל ידי זה קנה צורה נבדלת אחת וחלקית, לפי תכונת המקבל." שמגיע לקבלה להרגשה בתוך הכלים.

   ב"לוח תשובות לפרוש המילות", בלוח שאלות ותשובות, ע'מ ס"ז ב"ספר ההקדמות" השחור, הוא אומר בסעיף ד' על "אור פשוט"כך: "אור פשוט הוא אור הכולל בתוכו את הכלי עד בלי להבחין בין האור לכלי." כלי תמיד קיימת באור, אם מדברים על אור כמשהו שחוץ מעצמותו, אבל כלי שם לא עושה שום הבחנות. וכאן נגיד שאנחנו מדברים, שישנה התפעלות הכלי מהאור, אז כלי מתפעלת, לפי תכונותיו היא עושה הבחנות. ההבחנה בתוך הכלי - שזה אור פשוט, הכלי נותנת את השם "אור פשוט". אז אם כלי נמצאת בלי שום הבחן לאור היא אומרת על האור שהוא אור פשוט, "פשוט" פרושו בלי ריבוי של משהו, אין בו שום הבחנות. הכלי, לפי התכונות שבה לא מבדילה בו שום דבר, אלא יש לה רק הרגשה אחת, שהוא טוב ומיטיב.

   הכלי הוא זה שלא מבחין בין אור לכלי. כלפי האור לא מדברים. האור שהכלי מבדילה ממנו אלף מושגים, הוא גם כן פשוט, רק הכלי לא אומרת עליו שהוא פשוט, היא אומרת עליו שהוא כזה, כזה, כזה. פשוט זה שם, כינוי, לפי תכונת הכלי. מי קובע שאין הבחן? הכלי. אם אין הבחן בינה לבין האור, ובגלל שאין הבחן, היא לא מבדילה באור שום חלקים, אז היא אומרת שהוא פשוט, פשוט שאין הבדלים, אין שינויים. כשאין שינוי בכל מה שהיא מקבלת כמושג האור, היא אומרת: הוא פשוט. מה פשוט בו? יש לו רק דבר אחד - להיטיב לי.

   בתכונות של האור ובתכונות של הכלי אין הבדל, אין שינוי בין אור לכלי. מה זה נקרא שכלי מבחינה משהו באור? אנחנו אומרים אחר כך "כלי יותר כהה", שהיא עושה הגבלות באור, כאן אין הגבלות, אין הגבלה זו הבחנה. אנחנו אומרים שבגמר התיקון וכרגע לא ידוע לנו בדיוק מה זה גמר תיקון, יהיה הוא אחד ושמו אחד ולא יהיה הבדל בין אור לכלי. הכלי היא שמגיעה מלמטה למצב כזה, לדרגה כזאת שאין הבדל בינה לבין האור, שהוא ושמו אחד, שכלי ואור זה אותו דבר. שהתכונות המתוקנות של הכלי הן כמו התכונות של האור. התכונות הכי גבוהות של האור שכלי משיגה, שהוא טוב ומיטיב. ואם כלי משיגה בתיקונים שלה את התכונות האלה, אז ככה היא אומרת על האור. כלי לא יכולה להגיד על האור שום דבר, כלי אומרת על התיקונים שלה מי הוא האור.

   אנחנו לא יכולים להרגיש אור, אנחנו יכולים להרגיש את ההתפעלות ממנו. במידה של כמה שאני נמצא איתו בהשוואת הצורה, אני אומר שהוא טוב. למה אני אומר שהוא טוב? כי יש לי עכשיו תיקון על עצמי שנקרא טוב, שבו אני מרגיש בורא, אז אני לפי התיקון הזה מרגיש ואומר הבורא הוא טוב. למשל דרגה שנקראת "משה", זה תיקון על הרצון לקבל שנקרא "משה", זו מידת הבורא שמשיגים בצורה הזאת שנקראת "משה".

   כל השמות בתורה הם שמות הקדושים, הם כינויים של הבורא. למה כינויים של הבורא? כי הכלי היא המרגישה, לפי מידת התיקון של הכלי אנחנו אומרים על הבורא שהוא כזה וכזה. למשל, תיקנתי את עצמי שאני אוכל להרגיש אותו בעשרים אחוז, אז אני אומר שהבורא הוא כך וכך. כמה שאני מרגיש אותו, אני אומר עליו שהוא: רחום, חנון, טוב, מיטיב, לפי ההשגה שלי, לא יותר מזה, בעצם אני לא משיג את הבורא אני משיג תיקון של עצמי.

   גם בעולם שלנו זה עובד ככה. איך אנחנו מודדים מה זה מתח, מה זה זרם? יש משהו בחוץ שעובר לחוט, אני את החוט הזה מעביר דרך הכלי שלי, שמודד אותו, אני לא מודד מה שעובר בחוט, אני מודד את ההתנגדות שלי כלפי מה שעובר, אני מודד את ההתנגדות שלי להשפעה מבחוץ. כל מערכות הבקרה והויסות הן לפי העיקרון הזה. גם באוזן שלי אני מודד עד כמה אני צריך להגיב על מה שיש מבחוץ, אני בכלל לא יודע מה שיש מבחוץ. אני צריך להפעיל את תוף האוזן בכוח כזה וכזה, לפי זה אני אומר בחוץ יש גל כזה וכזה, אני לא מודד את הגל אני מודד את הכוח  שבו אני צריך להתנגד לו, לשמור שתוף האוזן יהיה באיזון, איך אני צריך ללחוץ על הכוח הזה בחזרה מבפנים, ואם יש חור בעור התוף אז אני לא יכול להתנגד לכוח הזה ולמדוד את ההתנגדות שלי. אני מודד את ההתנגדות שלי לגל שבא מבחוץ, לפי זה אני מודד את הגל.

   אותו דבר כאן, אני לא יודע מה הוא האור, אני מודד את ההתנגדות שלי, לפי ההתנגדות שלי אני נותן שם למה שיש מבחוץ. במצב שהוא "פשוט", תיקנתי את עצמי במסך, עשיתי את המקסימום לפי הכלי שלי. לפי מה שאני נברא, אני לא יודע מי הוא, איך הוא, אבל לפי איך שהשגתי אותו כנברא, תיקנתי את כל התכונות שלי, שלפי הכלים שלי הוא הופך כבר להיות פשוט, אני לא יכול להכניס בו יותר שום ריבויים, לכן אני קורא לו "אור פשוט".

   כל שנות ההיסטוריה אנחנו חוקרים את הטבע שלנו, וכל פעם המדענים אומרים שהשגנו כבר את כל מה שיש. היום כבר מבינים שזה לא נכון, אבל לפני מאה שנה חשבו שבפיסיקה כבר אין יותר מה לגלות, ופתאום גילו את האטום ועוד כמה צרות כאלה. היום שוב אומרים גילינו את הכל, אין יותר מה לעשות. למה? כי לפי הכלים שלנו אין יותר כלום בטבע. אם באמת היינו רואים בעיניים אחרות מה שיש בטבע, אז כנראה היינו רואים הרבה יותר. אבל כשאני מגיע למקסימום לפי מה שאני בנוי, אז כלפי זה נקרא "פשוט".

   אז הנברא משיג רק את התיקון שלו, ולפי התיקון שלו קורא לבורא: טוב ומיטיב או חס ושלום, לא מספיק טוב, לא מיטיב. רק הנברא נותן שמות לבורא מתוך התיקון שלו. בגלל זה "משה" מצד אחד זה נקרא דרגה רוחנית, דרגה הקדושה, שזה כינוי לנברא ומצד שני "שמות הקדושים" שזה שמות שהנברא נותן לבורא. שהגעתי למצב שאני קורא לעצמי "דרגת משה", זה מה שתיקנתי בתוכי ובתיקון הזה כך אני מרגיש את הבורא, במידה הזו אני משתווה איתו.

   "הוא ושמו אחד" - "שמו" זה כלי ו"הוא" זה אור, שהם באמת נמצאים כלפי הכלי באחדות, בגלל שאין יותר שום תכונה בכלי שהיא שונה מהאור. מאיפה הכלי יודע? כשלא יהיה סוף, אלא הכל יהיה ראש ותוך, קבלה על מנת להשפיע בכל המאה אחוז של הכלים, (קודם לא היה ראש באין סוף כי זה בא מלמעלה לפני הבריאה) כשיהיה רק ראש, מסך ותוך, קבלה על מנת להשפיע על כל הכלים המתוקנים, זאת אומרת אז יהיה שוב הוא ושמו אחד, רק כלי משיגה את המצב הזה. לפי הכלים, תיקנה את כל מה שיש בה. מגיעים לזה על ידי בניית המסך, שכל הזמן אני מודד כמה אני יכול לקבל על מנת להשפיע עד למקסימום.

    אנחנו מדברים רק על הנברא. אולי בורא היה יכול לעשות אחרת, בצורה אחרת, באיזה שהם רצונות או תוכניות אחרות, אני לא יכול להגיד על זה כלום. מחוץ לכלים שלי, לשכל שלי ולהרגשה שלי אני אפילו לא יכול לפנטז שום דבר. אז אם עשיתי הכל מה שיש בטבע שלי אז הגעתי לזה, מעבר לזה אני לא יכול להשיג אף פעם, זו המוגבלות שלנו. יכול להיות שאחר כך כן, אומרים שמה שאנחנו מתקנים זה רק על "האלף השביעי", אחר כך יש שמיני, תשיעי, עשירי, לא ידוע מה יש שם, "סתרי תורה" וכו'.