אות
י"ז
"האדם ניזון משמרי הקליפות, ועל כן משתמש
עם הרצון לקבל כמוהם."
(כבר
לא מדברים על מלכות דאין סוף, אלא על האדם.
כאן נראה מה זה האדם.)
"ובזה
תבין שורש הקלקולים, שנכלל תיכף במחשבת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. אשר אחר
כל ההשתלשלות ה' עולמות הכוללים, שהם: אדם קדמון, ואבי"ע, ונתגלו הקליפות גם
כן בד' עולמות אבי"ע, דטומאה, בסוד זה לעומת זה עשה אלקים, אז נמצא לפנינו,
הגוף העכור הגשמי" "גוף" הכוונה לרצון לקבל,
"העכור הגשמי" הכוונה על מנת לקבל, "שנאמר עליו, כי יצר לב האדם
רע מנעוריו," אדם נקרא הצורה הזו שקיים רצון לקבל. עם הנתון הזה, עם
הרצון לקבל הזה, שלב האדם נקרא "רע מנעוריו", זה הנתון שאיתו אנחנו
נולדים, "משום שכל יניקתו מנעוריו הוא משמרי הקליפות, יש לנו חיות רק
מתוך זה שאנחנו ממלאים רצונות לקבל שלנו, "שכל עניני הקליפות והטומאה, הוא
ענין צורת "הרצון אך לקבל" שיש בהם, ואין בהם מהרצון להשפיע ולא כלום.
ובזה נמצאים הפוכים הימנו יתברך," הרצון לקבל קבע שהקליפות זו הצורה
ההפוכה, "שהוא יתברך אין לו רצון לקבל חס ושלום כלל וכלל, וכל רצונו הוא,
רק להנות ולהשפיע. ועל כן נקראות הקליפות מתים, כי בהפוך צורתם מחי החיים, נמצאים
נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו יתברך כלום. ועל כן, גם הגוף הניזון על ידי שמרי
הקליפות," שכבר נמצא במצב שאפילו לא רואה את האור ולא רואה את הנותן, אלא
מחיים אותו רק תענוגים שמתקבלים ברצון לקבל עצמו, שמותר לקבלם ברצון לקבל עצמו,
למרות הצמצום שהיה על האור. הצמצום היה רק על האור ולא על תענוגים כל כל קטנים
שנקראים "נר דקיק", "נמצא
(הגוף הזה) גם כן נחתך מחיים, והוא מלא זוהמא. וכל זה הוא
משום "הרצון אך לקבל" ולא להשפיע, הנטבע בו. כי רצונו תמיד פתוח, לקבל
העולם ומלואו לתוך בטנו. ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים," למה נקראים
מתים? מהי ההגדרה של מת? "כי מתוך שינוי צורתם עד לקצה משורשם, שאין להם
מבחינת ההשפעה כלום, נחתכים הימנו יתברך, והמה מתים ממש." לפי מצבו נקרא
מת הכוונה לא שאין בו אור, אלא הכוונה שאין לו רצון להשפיע. "מת" הכוונה לתכונות הכלי לא
למצב הכלי עד כמה הוא מלא או ריק. כלי יכול להיות ריק לגמרי לפי מצבו, לפי הרצון
שלו וזה נקרא בשבילו חיים, כמו לאחר הצמצום. קבלת האור על מנת לקבל, מה שהיה בו
לפני כן זה נקרא עכשיו בשבילו מוות. המצב הזה שנשאר ריק אחרי הצמצום לעומת המצב
הקודם, זה נקרא "חיים".
"ואף על גב שמדומה, שגם הרשעים יש להם
מבחינת ההשפעה, שנותנים צדקה וכדומה, אמנם כבר אמרו עליהם בזוהר, דכל חסד דעבדין
לגרמייהו הוא דעבדין," שכל חסד שנדמה לנו שעושה הרצון
לקבל, אם הוא משתמש ברצון לקבל בעצמו, לא יכול להיות חסד, לא יכול להיות מעשה
השפעה, זה בכל זאת צורה סמויה של שימוש בקבלה,"שעיקר כוונתם הוא לעצמם
ולכבודם, עיין שם." הכוונה היא הקובעת מהו הכלי, "אמנם, הצדיקים (מי
הם?) העוסקים בתורה ובמצוות על מנת שלא לקבל פרס," זה נקרא כבר צדיק,"אלא
להשפיע נחת רוח ליוצרם, מזככים את גופם בזה, ומהפכים את כלי הקבלה שבהם, על בחינת
ההשפעה. על דרך שאמר רבינו הקדוש גלוי וידוע וכו' ולא נהניתי (ברצון לקבל שלי)
אפילו באצבע קטנה (כתובות ק"ד)." הנאה זו מטרת הבריאה, לכן ודאי
שאדם נהנה בשימוש ברצון לקבל. אם אדם לא נהנה זה כאילו הוא זורק בחזרה לבורא את מה
שעשה בשבילו וזה לא נקרא "צדיק". צדיק הוא מי שמצדיק את כל הבריאה
ומקבל. "ובזה נמצאים דבקים בו יתברך ממש, להיות שצורתם שוה לגמרי
ליוצרם," צורה הוא אופן השימוש ברצון לקבל, "בלי שום שינוי צורה
כלל." הרצון לקבל נשאר כי זה מצב נתון, אתה לא יכול לעשות איתו שום דבר,
אלא רק לקבוע באיזה צורה אתה משתמש בו, או אתה עושה עליו רק צמצום, או גם משתמש בו
על מנת להשפיע, להשפיע בזה שאתה מקבל."וזה שדרשו ז"ל על הפסוק, ולאמר
לציון עמי אתה ודרשו בהקדמה לספר הזוהר אות ס"ז, עמי אתם בשותפות, אשר
הצדיקים המה שותפים עם הבורא יתברך, בהיות שהוא יתברך התחיל הבריאה," כביכול,
עשה קלקול "והצדיקים (מתקנים) גומרים אותה, להיותם מהפכים כלי
הקבלה, על כלי ההשפעה."
צמצום זה נקרא שלתענוג שהיה לו קודם הוא מתיחס
עכשיו כמו דבר פסול בעיניו, אבל צמצום זה לא יחס לתענוג, צמצום זה יחס לרצון הקודם
שלו. הוא מצמצם רצון הוא לא מצמצם אור. ברוחניות אין תנועה, האור לא בא ולא מסתלק,
לא ממלא את הכלי ולא עוזב את הכלי. יחס הכלי לאור נקרא אצלנו "תנועה".
עד כמה כביכול נמצא אור כלפי הרצון לקבל, כלפי הכלי.
בזמן שכלי עושה צמצום, אין לו עדיין שום
התפתחות שרוצה להשפיע, הוא פשוט רוצה להתקשט, הוא סך הכל נמצא בחיות, אלא הקישוט
שלו עכשיו בא רק על השימוש ברצון לקבל. לא מדברים כאן על חיים וחיות, או איך
להוסיף לחיים הקודמים שלו, שהוא עושה צמצום אין עדיין התפתחות מסך ורצון להשפיע.
אפשר להגיד שבעצם רק באין סוף מתגלה מצב ה-ג', לא מצב ה-א', שהוא הצורה הגמורה
השלמה הסופית של כל הנבראים.
כשמדברים מלמעלה למטה עדיין אי אפשר לדבר על
ממה הרצון לקבל חי וממה הוא לא חי, בעולמות אנחנו עדיין לא יכולים לדבר שום דבר,
כי זה עדיין לא נברא זה עדיין השתלשלות של האור, שיוצא הנברא לעולם הזה. אנחנו לא
יכולים להגיד ממה הוא חי, כשהוא עדיין לא נברא אלא רק אחר כך אחרי שהנשמה מתחילה
לעלות בדרגות האלה, אפשר להגיד ממה היא חיה. ובכל מקרה לא ממה שחי עולם הצמצום. הוא כותב כאן שחיות זה רצון
להשפיע ולא מה שממלא אותו. הצדיקים נקראים חיים בגלל שיש להם רצון להשפיע, לא
מדובר כמה הם מקבלים מזה.
על האור לא מדברים. מדברים על הכלי. כלי קובע
ששימוש ברצון לקבל בצורה ישירה, זה נקרא מוות, ואי שימוש ברצון לקבל זה חיים. אבל
יותר נכון להגיד על מצב ג', שהנברא בעצם מתגלה באין סוף בצורה סופית. מתוך מה נברא
מרגיש לפני הצמצום את ההבדל בין קבלה על מנת לקבל וקבלה על מנת להשפיע העתידה
להתגלות? מהצמצום והלאה זה סך הכל ביצוע בפועל של אותו מצב הג' שכבר התגלה באין
סוף.
כשמדברים מלמעלה למטה מצד הבורא כלפי הנבראים,
מעצמותו ועד העולם הזה, אלו דברים כבר גלויים ואין בהם שום דבר. בכל ההתפשטות הזו
מדברים איך שהנשמה עולה מלמטה למעלה ומשיגה את זה. כלפי ההתפשטות מלמעלה למטה הכל
כבר נמצא בעצם, כמו שכתוב "בכל תפארתם ושלמותם". אלא זה עדיין לא מושג
רק כלפי הנברא, איך שהנברא צריך להשיג את זה. הדבר הזה קיים באין סוף בכח והנשמה
שיוצאת רק בעולם הזה, מתחילה לגלות את זה בפועל.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה