אות י"ג
"מטרם הצמצום לא היה ניכר שינוי הצורה
דברצון לקבל."
תמיד זו
קצת בעיה, היה רצון לקבל, היה, אז יש שינוי , או אין שינוי, למה אחרי צמצום אנחנו
אומרים זה דבר שלא יכול להיות יותר רחוק אחד מהשני, שרק זה קיים חוץ מאור, רצון
לקבל והוא לפי תכונתו הפוך ממנו אז הפכיות ברוחניות זה נקרא שרחוקים מקצה לקצה, אז
מה ההבדל לפני צמצום, גם כן אותו טבע של רצון לקבל נשאר וגם אותו טבע של האור, אז
מה הם לא רחוקים? אז מי קובע שזה רחוק או קרוב? סתם מה שמתחשק או לפי השתוות
הצורה. חוק השתוות הצורה נשאר מאו לא? אז למה "מטרם הצמצום לא היה ניכר
שינוי הצורה דברצון לקבל" מה זה לא נקרא ניכר? היה ולא ניכר?
אז הוא משיב:
"אמנם
בכל יכלתו," מה זה בכל יכולתו? סתם הבורא רצה ועשה זה ככה וזה ככה,
אחר כך צמצום לא רצה ונעשה ככה, "לא היתה נבחנת הצורה החדשה הזו, לבחינת
שינוי מאורו יתברך. שזה סוד שאיתא בפרקי דרבי אליעזר, שטרם שנברא העולם,
היה הוא ושמו אחד, הוא, מורה האור שבאין-סוף-ברוך-הוא, ושמו, מורה על המקום,"
על הכלי,"שהוא סוד הרצון לקבל מעצמותו יתברך, הכלול באור
אין-סוף-ברוך-הוא. ומשמיענו," מה זה? "שהוא ושמו אחד, כלומר,
ששמו שהוא סוד מלכות דאין סוף, שהוא סוד הרצון, דהיינו הרצון לקבל, שנטבע בכל
המציאות שהיתה כלולה במחשבת הבריאה, מטרם הצמצום, לא נבחן בו שום שינוי צורה והבדל
מן האור שבו, והאור והמקום, אחד הם ממש, שאם היה שם איזה שינוי וגרעון בתוך
המקום," בתוך הכלי, בתוך המקום של האור, "בערך אור של אין-סוף-ברוך-הוא, אז ודאי
היו שם ב' בחינות כנ"ל, ודו"ק."
הוא כותב שזו בחינה אחת "הוא ושמו
אחד". יש רק בחינה אחת אין שתי בחינות. אז איך זה יכול להיות אחד אם יש רצון
מצד אחד ואור מצד שני? מה זה נקרא, ששניהם יכולים להיות כדבר אחד, למרות שיש להם
טבע שונה? למה אנחנו קוראים "הוא ושמו אחד"? מאיפה שניהם באחדות? בגלל
שכלי עושה מה שבורא רוצה ממנה.
בחינה ב' לא רוצה לקבל, היא אומרת: במה אני
יכולה לתת, להשפיע? אבל אחר כך היא אומרת: אני אעשה מה שהוא רוצה ממני, הוא רוצה
שאני אקבל, אז אני אקח קצת, שזו כבר בחינה ג'. ואז בחינה זו אומרת: מחשבת הבריאה
רוצה שאני אקבל הכל, אז אני מקבלת הכל, שזו בחינה ד'. לכן בחינה ד' מקבלת הכל. היא
נמצאת באחדות, בגלל שהיא מקבלת כי הבורא רוצה שתקבל, זה לא נקרא על מנת להשפיע, זה
נקרא שאני מקבלת מתוך זה שהוא דורש את זה ממני, אני מקבלת והוא משפיע, כל אחד
והחלק שלו. אבל בגלל שכל אחד מבצע את תפקידו יש ביניהם חיבור, אחדות, לא לפי
השתוות הצורה כמו שהיא אחר כך לפי תפקידו של כל אחד, אלא כל אחד נותן, נגיד, את
החצי שלו, כדי שתהיה שלימות.
אלה שני דברים שיש ביניהם איחוד. שאור ממלא את
הכלי, מצד האור ישנה השפעה אין סופית ומצד הכלי ישנה קליטה אין סופית, ואז כל אחד
משלים את השני, ובזה שהאיחוד ביניהם אין סופי, אף אחד לא עושה הגבלות. זה אותו דבר
כמו תינוק שדבוק לאימו. אמא רוצה שיקח ממנה, שיקבל ממנה, שיהיה טוב ונחמד והוא
עושה מה שאמא רוצה, אבל בזה הוא לא הופך להיות משפיע, לא מטרתו להשפיע. אם הוא
עושה מה שאמא שלו רוצה, אז גמרנו, מצד אימו אין שום בעיה ומצידו אין שום בעיה, כל
אחד לפי תפקידו ואז ישנה ביניהם שלימות. אם אמא נותנת מה שהיא רוצה לתינוק והתינוק
מקבל מאמא כל מה שיש זה מצב אין סוף, שאז גם לא רע לאף אחד והם לא מרגישים חיסרון.
בבחינה א' כלי לא מקבלת מהאור. באין סוף הכלי
מקבל מה שהאור רוצה שהוא יקבל. באין סוף יש כבר תענוג. התפשטות האור והסתלקותו
עושה את הכלי ראוי לתפקידו, אם לא היה מסתלק בבחינה ב' אז לא היתה הרגשת התענוג
בבחינה ד'. כל הבחינות האלה עד בחינה ד' הן רק התפתחות הרצון ורק בחינה ד' מרגישה
את עצם התענוג. הבחינות האלה הם בעצם מידת התענוג שיש בהן, כשאנחנו אומרים שורש,
א', ב', ג', ד' זו מידת התענוג שמתגלה בכלי.
בעולם האצילות אנחנו אומרים שהוא אחד ושמו
אחד. מצד הכלים, מצד ההשגה מלמטה למעלה, זו האחדות שיש שם. יש ב"הוא ושמו
אחד" מידות השגה כביכול, שהן המדרגות, אבל איך אפשר להגיד שבהשגת התחתונים,
זה אותו דבר בעולם האצילות כמו בעולמות האחרים, כי אחרת בכל זאת מה ההבדל בין כל
העולמות? בכל עולם ועולם ובכל דרגה ודרגה, המידות שאנחנו אומרים שזה נפש, רוח,
נשמה, חיה, יחידה, זה חלק מה שמשיגים מהאחדות הזו, ובעולם האצילות זו כל האחדות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה