אות ט'

אות ט'

"ענין הצמצום,  מבאר איך יצאה מהפועל השלם,

פעולה בלתי שלמה."

גם זו שאלה: איך צמצום זה התוצאה אם הכל יצא מאחד יחיד ומיוחד? איך אפשר להגיד על בריאה שהיא במשהו לא שלימה? הרי מהפועל השלם לא יכולה לצאת פעולה בלתי שלימה. ואם ישנה בכל זאת פעולה לא שלימה, סימן שזה כבר סותר את המקור, שמקור הפעולה לא שלם. וכאן אנחנו קוראים שהוא כאילו חותם על פעולות בלתי שלימות. אפשר אמנם להגיד שהפעולות הבלתי שלימות האלה יצאו כביכול מהנבראים, אבל אם הוא אחד ויחיד אז איך הנבראים והפעולות שלהם בלתי שלמים. הכל בא ממנו, לא חשוב אם זה בכל מיני צורות ואם זה קרוב או רחוק ממנו, זה לא שייך, חייב כל מה שלא נצביע עליו להיות שלם.

   "והיינו שהאריך הרב ז"ל בפרקים ראשונים שבספר הזה, בענין הצמצום הא', להיות הענין הזה החמור שבחמורות," למה? "כי הכרח הוא, אשר גם הקלקולים וכל מיני החסרונות, המה נמשכים ובאים הימנו יתברך, וכמו שכתוב יוצר אור ובורא חושך," עליהם, "והנה הקלקולים והחושך המה הפך אמיתי לו יתברך, ואיך אפשר שימשך זה מזה," שהוא בורא אותם, "ואיך באים ביחד עם האור והעונג" מאותו מקור, "שבמחשבת הבריאה." אם הם נמצאים במחשבת הבריאה, אז הם צריכים להיות כאילו ביחד. ובכלל אם אנחנו אומרים אור אז חייבים להגיד כנגד מה האור הזה, כנגד חושך. לא יכול להיות משהו שאין כביכול כנגדו, אבל אם יש שניים אז זה כבר ריבוי.

   "ואין לומר, שהם ב' מחשבות מיוחדות זו מזו, שחס ושלום לומר ולהרהר כזאת, כנ"ל." שיש חושך ואחר כך יש אור "ואם כן איך כל זה נמשך הימנו (ממנו) יתברך, עד לעולם הזה, המלא חלאה יסורין וזוהמא גדולה, ואיך הם מתכלכלים יחד במחשבה היחידה." איך שני דברים מנוגדים קיימים ביחד? הם חייבים להיות קיימים ביחד, כי מתוך חושך אני אומר זה אור. אם בכלל אומרים על משהו, אם בכלל יכולים להגיד על משהו בהגדרה ומילה, אז אומרים על זה מתוך שלילת ההגדרה שהיתה קודם, או שעכשיו נמצאים בה, ואז זה כבר לא אחד, אלא שניים. ומתוך זה חייב להיות ריבוי פעולות, דיעות, תופעות, לא חשוב מה. ואם זה ריבוי, לא אחד אלא שניים לפחות ויותר, אז איך אנחנו יכולים להגיד על שלמותו שפעולותיו הן שלמות?

   אם אנחנו אומרים שהכל נמשך מהבורא, והוא ברא אור וחושך, אבל זה יצא ממנו וזה לא יצא בדיוק ממנו, כבר דיברנו על פעולה בלתי שלימה, לא עליו אלא על פעולתו. אם יש שניים לא יכול להיות אחד שלם וגם השני שלם, כי אם יש שניים אחד מהם לא שלם. אי שלמות לא יכולה להצביע סתם כך על שלמות. אם זה שלם לא יכול להיות חוץ ממנו שום דבר. לכן אם אנחנו אומרים שבורא שלם איך יכול להיות שבכלל יוצא ממנו משהו.

   אם הוא אחד איך אפשר לדבר עליו? על אחד אני לא יכול להגיד שום דבר, לא יכולות להיות לי שום הבחנות. ההבחנות הן רק מסתירה, מדבר שכנגדו, שאז אני משווה אחד כלפי השני ואז אני יכול להגיד מתוך איזו תכונה אני דן כנגדה, במשהו שונה ממנה, ואז רק מתוך השוואה אני יכול להגיד: מר - מתוק, טוב - רע, יפה - מכוער, כן - לא. אפילו על אור שיוצא ממנו אנחנו לא יכולים להגיד כלום אם אין לנו חושך כנגד זה. אבל אם כנגד זה יש לנו חושך, אז על איזה פעולות שלמות אנחנו יכולים לדבר? יוצא ממנו שניים ולא אחד, אז גמרנו, איזה פעולה שלימה יכולה להיות, הרי שניים לא יכולים להיות שלמים כי אחד שונה מהשני במשהו. לכן כל השאלה היא: איך יכול להיות שמהפועל השלם יוצאות פעולות בלתי שלמות? והשאלה הזו כוללת בפנים הרבה פילוסופיות.

   החוק הזה שמשיגים דבר רק מהיות דבר כנגדו, פועל בכל דבר, והוא כותב על זה: המושג יכול להיות אצלנו רק מתוך הדבר כנגדו. אנחנו מדברים על איך אנחנו משיגים את האמת, על הפעולה שלנו, על ההשגה שלנו ולא על הדבר בעצמו, על זה שהוא אחד. אבל ודאי שהדבר הוא אחד, הבורא בעצמו. אנחנו כאן לא עונים ולא מתרצים על שום דבר, אנחנו עכשיו רק שואלים, התירוץ יהיה אחר כך מבעל הסולם.