אות ה'

אות ה'

"איך יצוייר שינוי צורה בבריאה, ביחס אין סוף"

"אמנם, עדיין לא הונח לנו, אלא בעולם הזה, בנפשות בני אדם, אבל בדבר הנשמה, שאמרו בה שהיא חלק אלוקי ממעל, עדיין לא נתבאר, איך נבדלת היא מאלקיות, עד שיתכן לקרותה חלק אלקי. ואין לומר, על ידי שינוי הצורה, דחס ושלום לומר כן," איך האור שבא לתוך הכלי מתחיל להיות שונה, הרי זה חלק אלוקי ובורא כאילו משתנה אז בהתאם לנשמה, בהתאם לכלי שהוא משפיע אליו "דכבר ביררנו שהאלקיות היא אור פשוט, הכולל, כל מיני ריבוי הצורות, והיפוך הצורות שבעולם, באחדותו הפשוטה, בסוד אחד יחיד ומיוחד, כנ"ל. ואם כן, איך תצוייר לנו בחינת שינוי הצורה, בנשמה שתהיה משונה מאלקיות, שמשום זה תהיה נבדלת, לקנות שם חלק הימנו יתברך."

    "ובאמת, קושיא זו נוהגת ביותר, באור אין סוף שמטרם הצמצום, כי זו המציאות שלפנינו, כל העולמות, עליונים ותחתונים יחד, נבחנים בשתי הבחנות, ההבחן הא’, הוא צורת כל המציאות הזו, איך שהיא בטרם הצמצום, שהכל היה אז בלי גבול ובלי סוף," כמו שהאלוקות בעצמו, בלי שהתחתון מכניס בו את התכונות שלו, "והבחן זה נקרא, אור אין סוף ברוך הוא. ההבחן הב', הוא צורת כל המציאות הזו, שכבר באה מהצמצום ולמטה," כשתחתון כבר מתחיל לצמצם את השפעת הבורא, "אשר הכל הוא בגבול ומדה, והבחן זה נקרא, ד' העולמות, אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. ונודע שבעצמותו יתברך, לית מחשבה תפיסא ביה כלל וכלל,"בגלל שאין שם לא גבול, לא שינוי ולא צורה, ותחתון יכול לתפוס רק על ידי הגבלה, "ואין בו שום שם וכינוי, שכל מה שלא נשיג איך נגדירו בשם, שכל שם, ענינו השגה, שמורה, שמושג לנו בבחינת השם הזה. ועל כן, ודאי שבעצמותו יתברך אין שום שם וכינוי כלל וכלל, וכל השמות והכינויים, המה, רק באורו יתברך המתפשט הימנו," איך זה באור יכולים להיות שמות, כינויים ושינויים? "אשר התפשטות אורו יתברך מטרם הצמצום, שהיתה ממלאת כל המציאות בלי גבול וסוף, היא נקראת בשם אין סוף ברוך הוא." מה שהתחתון נותן לעליון זה כינוי, זה שם, כך הוא משיג את העליון. הוא בכל זאת משיג את בחינת אין סוף "ולפי זה, צריך להבין במה שאור אין סוף ברוך הוא מוגדר לעצמו, ויצא מכלל עצמותו יתברך, עד שנוכל להגדירו בשם, כמו שהקשינו בנשמה כנ"ל."

   הנשמה היא חלק מאור אין סוף. הנשמה היא כלי ואור. אם מתייחסים לאור שבנשמה אז על זה בעצם כל הקושיה, זה חלק מאור אין סוף שנברא משיג על ידי ההגבלה שלו. אז איך יכול להיות חלק? בסופו של דבר הוא רוצה להסביר לנו שהחלק הזה מופיע בצורה כזאת רק כלפי הנברא, שהנברא מגביל את הופעתו של הבורא כלפיו בצורה מסויימת לפי תכונותיו של הנברא. אתה נותן שם לבורא, אתה נותן שם לפי ההתפעלות שלך, ההתפעלות שלך בעצמה היא הכינוי לאיך שהבורא משפיע עליך.

   מקובלים חוקרים רק "ממעשיך הכרנוך", רק על ידי מה שהם מרגישים על עצמם. זו כל חכמת הקבלה וזו האפשרות היחידה לחקור, אף פעם אנחנו לא יכולים לצאת מהגדר שלנו. מה שאנחנו מרגישים זה כל המדע שלנו באלוקות וההרגשה שלנו היא הקובעת את כל המציאות, זו המציאות לא יותר מזה ולא מה שיש לפני בריאתינו. אנחנו לא יכולים להגיד מה שיש לפנינו, אלא רק לפי איך שאנחנו יצאנו, שאנחנו משיגים את השורשים, אז אנחנו יכולים בצורה כזאת להגיד שזה כביכול הוכן בשבילנו. אבל על עולמות בלי נשמות, על מדרגות בלי נשמות, על בורא בלי נבראים, אי אפשר לדבר בכלל. הדברים האלה קיימים רק בהשגת הנבראים, ללא השגת הנבראים מי יודע מה זה? אף אחד, שום דבר, בגלל זה כל שם נדע רק לפי ההשגה, עד שלא נשיג לא נדע בשם.

   בעל הסולם כותב כל דבר לפי פנימיות ההשגה ומתחיל לפרש מד' בחינות באור ישר. גם בעל הסולם הוא נברא, מאיפה הוא כתב את זה? ישנן דרגות שנברא יכול לקבל על ידי העבודה שלו, על ידי המסכים, וישנן דרגות שנברא מקבל אחרי זה כמתנות, את ההבחנות האלה הוא כבר לא מסוגל להשיג, אלא הוא מקבל כמתנות את ההבנות וההשגות הלאה, היותר עליונים מעל לכלים שלו, למה שבכלל יכול להרגיש לפי הטבע שלו.

   בחלק א' הוא מתחיל מד' בחינות באור ישר, מעל בכלל שורש הכלים, אם אפשר כך להגיד. אור היוצא מעצמותו יתברך, אין שם שום הבחן כביכול של נברא, מתחיל באמת ממש במגע כביכול עם עצמותו. איך יכול להיות הדבר הזה? הכלים שלנו מתחילים הרבה יותר למטה, אחר כך אנחנו עולים את כל עולמות בי"ע (בריאה, יצירה, עשיה), אנחנו משיגים רק מה שבבי"ע. אחר כך בי"ע עולה לאצילות וביחד עם אצילות עולה לאדם קדמון (א"ק) ומשיגה אין סוף. זאת אומרת העולמות עולים. "עליה" נקראת שההגבלות והכיסויים יורדים, כך משיגים, אבל לא מעבר לאין סוף.

   בעל הסולם כותב אפילו מעל זה, אבל מה שנברא יכול להרגיש, להשיג, להבין, לחשוב, זה הכל בא מתוך קבלת האינפורמציה, ההרגשה של האור בתוך הכלי, לא מעבר לזה, לא מחוץ לזה. זאת אומרת  הכל מדובר על מה שנכנס בתוך הנשמה.

    הוא שואל כמה שאלות: איך יכולות להיות באלוקות צורות נבדלות? איך אני יכול לחלק אלוקות לחלקים? איך אנחנו יכולים לדבר על המקומות ששם שולטת כבר רק האלוקות, הוא ושמו אחד, אין סוף? איך יצוייר שבכל אחד תהיה כאילו אלוקות שונה, בורא שונה?

   נברא שמשיג הוא משיג תמיד בגבול. שיש לפניו יותר והוא עושה גבול. בגלל שההשגה היא רק על ידי למעלה מהדעת, ההשגה היא מעל לטבע, כנגד הטבע, אז יש לו כביכול הבחנה של מדרגה שלמה, לא שלמות של האין סוף, אלא מה שמופיע לפניו, מופיע רצון והאור כנגד הרצון, והוא בוחר מהרצון רק חלק, שהוא משתמש בו על מנת להשפיע, ומקבל בו את חלק הנשמה, את האור הזה שנקרא על מנת להשפיע, ובגלל זה שהוא מגביל ומקבל רק בתנאי של על מנת להשפיע, מתוך השתוות הצורה הוא משיג את תכונת אור הפנים.

   זאת אומרת, נברא משיג את התכונות המתוקנות שלו מתוך זה שהוא אומר שבורא הוא כזה וכזה. את האור עצמו לא משיגים, משיגים את התכונה של מידת השתוות הצורה לאור, מי אני עכשיו שבמשהו השוויתי את עצמי עם האור. הנברא אומר על עצמו במידה שהוא לאור. נברא הוא רצון לקבל, ורצון לקבל לא משתווה עם האור ולא יכול להרגיש אותו, הרגשת האור יכולה להיות כנגד הרצון לקבל, על ידי המסך, על ידי המידה שהוא עובד נגד הטבע שלו, נגד הטבע הוא יכול לעבוד תמיד בהגבלה, מתוך גבול.

   אי אפשר לעשות מסך על מאה אחוז ומיד לקבל אין סוף על מנת להשפיע, כי בורא הכין סדר מדרגות כך שאנחנו יכולים להתקרב להרגשה מלאה רק דרך תר"כ מדרגות. למה? כי כל פעם שאני מקבל ומזדכך, מקבל ומזדכך, בעצם אין הזדככות מלמטה למעלה, אלא כשאני יורד ועולה, יורד ועולה, יורד ועולה, אני בורא בתוכי את ההבחנות להרגיש בפנים את האין סוף, את האלוקות, את גמר התיקון. את ההבחנות האלה אני חייב להתפתחות הכלי שלי. זה לא שבורא לא היה יכול לעשות את זה בבת אחת, אלא הנברא צריך את ההבחנות האלה. ירידה ועליה כל פעם זו בריאת הכלים. הכלים נבראים מתוך כניסת האור והסתלקותו, אז על כל הבחנה והבחנה חייבת להיות כניסה ויציאת אור משלה, וכל הכלים האלה, ההרגשות האלה, מתאספים לקראת גמר התיקון בבת אחת, מה שלא היה קודם.

   כי סך הכל ההבדל בסיבוב מצמצום א' ועד גמר התיקון זה שההבחנות האלה נבראות בהרגשת הנברא, אז הוא מתחיל להיות נברא. נברא זה הרצון. הרצונות האלה שנבראים לאט לאט על ידי זה שהנברא עולה ומטפס מדרגה, נופל ושוב מטפס עוד מדרגה, ושוב נופל ושוב מטפס, זו בעצם בריאה. לפני זה זו לא בריאה, התפשטות מלמעלה למטה כך לא נבראים כלים, הכלים נבראים מלמטה למעלה, התחלת הבריאה מהרצון החדש העצמאי שנברא בעולם הזה, זו התחלת הבריאה, לפני זה זו רק הכנה מצד הבורא.

                                                       

   לכן זה לא שאי אפשר לדלג בבת אחת על הכל, אלא אם תדלג על כל המדרגות תהיה שוב סתם באור אין סוף, באור פשוט, לא תהיינה לך כל ההבחנות האלה שבורא רוצה שאתה תבחין בו, כי כל גילוי האור תלוי בכלי, ואז בהדרגתיות שעולים בונים את הכלים.

   התכונות של הנברא הוכנו מראש מלמעלה בעלמא, בשורש. נברא חייב לפתוח ולגלות את התכונות האלה בתוכו, כאילו לברוא אותם בו בעצמו, על ידי יגיעה ותפילה. על ידי יגיעה הוא מגלה את תכונותיו האמיתיות, על ידי תפילה הוא מתקשר עם תכונותיו, למרות שהן הופכיות לבורא, עם הבורא. על ידי זה הוא יוצר נקודת חיכוך בינו לבין הבורא, איפה שיש את ההרגשה מי אני ומי הבורא, ההרגשה הזאת היא בסופו של דבר פנימית, הנקודה הזאת זו התפילה ויצירת הכלי, הכל בנקודה אחת. הכל בעצם מצטבר לנקודה אחת בהרגשה הסופית בתוך הרצון שלו, ובתוך הרצון הזה הוא רוצה להיות כמו בורא, זו הרגשת הבורא והרגשת הדבקות והרגשת עצמו וכל העבודה, הכל בנקודה אחת והנקודה הזאת נקראת הנברא וחוץ ממנה אין שום דבר. וככה כל פעם הוא מוסיף ומוסיף לנקודה הזאת יותר ויותר.

   באות ד' שהוא אומר: "החוק הרוחני אשר צורתו פשוטה" הכוונה היא שמצד האלוקות זה כך, אלא כל הריבוי הוא בא מהכלים, וזה ודאי שיש ריבוי נפשות כריבוי גופות. שעל ידי הרצונות שמתגלים, כל מיני רצונות שיש בנברא, הוא בסופו של דבר מגלה בבורא כביכול ריבוי, טוב ומיטיב וחנון ורחום וכיו"ב ובסופו של דבר הוא מגיע לזה שבמקום ריבוי שמות לבורא, מגיע רק לשם אחד "טוב ומיטיב". טוב וזהו.

   שבאור עצמו אין שינויים זה חוק רוחני, זה תענוג לנבראים. ובו נברא מבדיל לפי התיקונים שלו בכל מיני צורות אפילו הפוכות, ובמידה שנברא באמת מתקרב לאמיתיות התכונות של האור, אז הוא מרגיש שהוא פשוט. לא בהפכיות ואפילו לא בריבוי, אלא בפשטות. בעצם הוא מדבר כאן על האור, ואיך שכלי מכניסה לאור לפי תכונותיה, מגלה כביכול באור כל מיני צורות, אבל לא מגלה באור אלא בתוך הטבע שלה. הוא נתן קודם באות ב' דוגמא עם המן.

   כלי מגלה שינוי צורה מהאור ולפי השתוות הצורה מתוך השינוי צורה, בכמה שהיא משווה את הצורה בתוך סך הכל שינוי הצורה, לפי זה היא מגלה את האור. אנחנו תמיד מודדים את עצמנו רק כלפי הבורא. כל פעם שהבורא מקדם אותנו בסולם המדרגות, אז אמנם שהוא בעצמו אין סופי, לא מושג, אבל הוא מתייחס אלינו דרך כל הכיסויים והכיסוי האחרון שלפנינו אותו אנחנו קוראים הבורא שלנו. כי באמת כל פעם ופעם עליון מוליד את התחתון. התחתון בעצמו מוליד את התחתון שלו, אז כל פעם בורא בשבילך הוא מדרגה יותר עליונה. כי היא באמת מולידה אותך והיא מספקת לך את הכל והיא מטפלת בזה שאתה תשיג אותה, אבל ברגע שאתה משיג אותה, אתה מגלה את הבורא כמדרגה יותר עליונה, ובסופו של דבר אתה מגלה כיסויים, לפי השתוות הצורה איתם, והבורא בתוכם הוא אותו בורא רק מתגלה כלפיך לפי תכונותיך.

   אור פשוט זאת אומרת, כולל הכל וסך הכל אחד. ומטרתו שבצורה כזו הנברא יגלה אותו בעתיד. אין בנברא שום דבר חוץ ממחשבה ומטרה אחת, להיטיב לנברא, שנברא ירגיש את שלמותו, שלמות לא יכולה לבוא בריבויים, אם יש שניים, שלושה, זו כבר לא שלמות, זה במשהו אחד פחות או אחד יותר. מתוך שרוחניות זו שלמות לא יכול להיות ריבוי.

   ישנם הרבה חוקים, זה אחר כך בגילוי של הדבר האחד, להיטיב לנבראיו. אבל השאלה היא, למה אנחנו קוראים לרוחניות "ונודע החוק הרוחני אשר צורתו פשוטה"(אות ד')? צורתו פשוטה בגלל שצורתו הסופית היא שלמות, שלמות ההנאה, שלמות המצב שרוצים שנברא ישיג, שנברא ירכוש. צורה זה רצון, תכונה. הרצון הפשוט הוא להיטיב. יש כל מיני הגבלות להשיג את זה, ישנן לזה כל מיני השלכות להשיג את זה מלמעלה למטה, להשיג מלמטה למעלה ישנם כל מיני תנאים לנברא. אבל אחרי הכל מתגלה רק דבר אחד בצורה אחת של נברא שמגלה צורה אחת של בורא. ולכן זה פשוט.

   מחוק אחד "להיטיב לנבראיו" יוצאים אחר כך הרבה חוקים, הגבלות, תנאים ומכשולים, בכל מדרגה ומדרגה יש לך תרי"ג מצוות שונה, אבל זה הכל כבר כלפי הגבלות הנברא. אותו חוק פועל בפנים כל מדרגה ומדרגה רק דרך כל מיני כיסויים שישנם באותה מדרגה הוא מגיע לנברא, כדבר שמתפרש לתר"כ חלקים בכל מדרגה.

   בשלוש בחינות באור ישר אנחנו לא יכולים להגיד בכלל על שום שינויים. כלי זה נקרא הרצון המתוקן. אותה מידת התיקון שהאדם רוכש זה הכלי. ולא סתם רצון ולא סתם אדם. "אדם" נקרא רק הכלי המתוקן, אותו רצון מתוקן, בלי הגוף הפיסי. אין שום הבדל בין כלי רוחני מתוקן מלובש בתוך גוף פיסי ושאינו מלובש בגוף פיסי, הרוחניות מזה לא משתנה. בכל מדרגה יש תר"כ מצוות, תר"כ שינויי צורות, תר"כ מעשים, שבהם בכל מדרגה ומדרגה אתה משיג בצורה מיוחדת תר"כ מנות של האור, תר"כ תכונות של הבורא, אלו תר"כ חוקים שאתה יכול לקיים. החוקים האלה נקראים "גילוי תורה" שבמדרגה הזאת, כי אור פנימי, שמתגלה על ידי כל מצווה, על ידי כל זיווג דהכאה, הוא נקרא "תורה".

   אז סך הכל יש תר"כ חוקים בכל מדרגה ומדרגה, שש מאות ועשרים (ת400- , ר200-, כ20-) עשה ואל תעשה, שכולם נובעים מתוך רצון אחד, מחשבה אחת, אבל היא מוסתרת אחרי כל הכיסויים. באין סוף כל ההגבלות האלה הופכות להיות כלי אחד, מסך אחד ומחשבה אחת. שם כל המצוות וכל התורה נעשים כאחד. שם נעלמות כל ההגבלות בין כל החוקים, על ידי זה שצברת אותם קודם הם הופכים לכלי אחד, הכלי לא נעלם הוא רק נעשה כל כך מתוקן שבו אתה מרגיש את האחדות, את האין סוף, הכלי נעשה בעצמו אחיד. במידה שנברא לא נמצא באחדות אז הוא מרגיש את הבורא כלא שלם. אנחנו מדברים על כל העולמות, כל הכיסויים וכל המדרגות כלפי הנשמות שאחר כך עולות ומשיגות.

   בחינת שורש שהיא כבר לא עצמותו, אלא הבחנה שורשית, הבחנה! מבחינים, מבדילים כבר משהו מעצמותו. זה כבר לא עצמותו, אלא הבחנה שורשית לנבראים, שהיא רצונו להיטיב לנבראיו, נקראת בחינת שורש בד’ בחינות באור ישר וממנה משתלשלים דרך כמה שלבים. אותה מחשבה צריכה עכשיו לקבל צורה כזו שבסופו של דבר תקרא הנברא. אם אתה מדבר על הבחנות אז אתה אומר כבר על משהו שמבחין בין הבחנה להבחנה לא סתם את המילה "הבחנה", יש שינוי, אבל מהו השינוי? כלפי מי השינוי? הוא אומר שאור שמתפשט הוא כאילו יותר כהה, הוא מדבר על ההבחנות באור.

   זה לא שלמעלה מזה אין מי לחקור, פשוט למעלה מזה אני לא קיים, אני קיים רק כלפי הרצון הזה של הבורא, אין לי יותר מזה שום דבר. אני נברא רק לפי הרצון הזה, אותו רצון ברא אותי, אני יכול רק לחקור ולהבין ולהכנס במגע רק לפי הרצון הזה. עצמותו זה לא להיטיב לנבראיו. עצמותו לא שייך לנו. בגלל זה אני לא יודע איך משיגים את זה, כי כאן מדובר על דברים שנברא לא יכול להשיג בכלים שלו. לכן יש כאן עניין של מתנות. בנברא יש חלק שיכול להגיע להבנה שיש משהו מעבר לבריאה, ומעבר לבריאה יש משהו שנקרא עצמותו, יותר מזה אין לנו כלים שאנחנו יכולים להגיד מי הוא, מה הוא, מה תכליתו. אותה המחשבה רק בראה אותנו, ממנה יצאנו, כל התכונות שלנו ממנה, אין לנו תכונות מחוצה לה.

   "אין סוף" זו מידת ההשגה שנקראת "אין סוף", לפני זה בכל מיני מידות סופיות ושם במידה אין סופית הסופית. אין סופית הכוונה שהנברא לא מוגבל בשום תיקון על עצמו בהשגת הבורא, רק אז הוא מגיע למצב של אין סוף. אין סוף ועצמותו לא שייכים זה לזה. "אין סוף" זו מידת תיקון הנברא שבזה הוא משיג את מלוא השפעת הבורא. "אין סוף" הכוונה שנברא לא עושה סוף על ההטבה שבאה לו מהבורא, שתיקן את עצמו ולא עושה שום כיסויים, שום הגבלות, אין סוף זה השגה, זה מצב הנברא. זו מידה אין סופית לא גבולית, לא מוגבלת, כמה שאתה שם לפני אני הכל יכול לאכול על מנת להשפיע. מעבר לזה אין נברא.

   באיזו צורה ברא את הנברא? במידה שברא אותו עם מידת האור שברא אותו. אם נברא משיג את המצב הזה, זה נקרא מצב "אין סוף". על הבורא עצמו, מעבר לאין סוף ומעבר לאיך שהוא מתייחס לנבראים, לא מדברים כי אנחנו פשוט לא יודעים. "אין סוף" זו מידת ההשגה. מידה! אין לנו מילים מעבר לאין סוף. זה מה שהבורא הקדיש לבריאה וזה מה שעלינו להשיג ובמידה הזאת להשתוות אליו. בשבילנו זה נקרא השגת השלמות שלנו, זה נקרא "להיטיב לנבראיו", אם אנחנו משיגים את האין סוף על ידי המסך בהשתוות הצורה, מצידו ומצידנו נגמרת כל הפעולה. אומרים שמעבר לזה יש עוד השגות: אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, אבל הן כבר לא בתוך הכלי שאני מתקן, אלא על ידי זה שאני מגלה את חשיבות הבורא.

   מה עוד אפשר לעשות אחרי שמשיגים גמר תיקון? מה התועלת מהמצב הסופי הזה? אם המצב הסופי הזה ישאר ללא שינוי באור, התענוג יעלם, התענוג הוא לא מזה שמשיגים את התענוג, אלא מזה שכל הזמן יש חיסרון. אפשר להרגיש את התענוג כל הזמן רק על ידי כלי וכלי זה חיסרון. ואם כלי לא משתנה נעלם החיסרון ואם נעלם החיסרון נעלם התענוג. אז אם יהיה לפני אפילו מליון טון תענוג, אבל בשבילי לא יהיה עליו כלי, אני לא ארגיש תענוג ממנו.

   מצב אין סופי זה לא אומר שהגענו וזהו אין יותר. אלא חייבים להיות אין סוף מליארדים מליארדים של מדרגות הלאה, שינויים של חסרונות. איך מגיעים לזה אחרי שמגיעים לגמר התיקון? אם נברא הגיע לתיקון הכלי מאיפה הוא רוכש חסרונות חדשים מעבר לכלי שלו? ההשגה היא רק על ידי מסך. צמצום א' אף פעם לא מתבטל ובגלל שעוברים מכלים על מנת לקבל לכלים על מנת להשפיע, בזה משיגים אפשרות אין סוף להתקדם, ליצור כל פעם כלים חדשים. מתגלות אין סוף מדרגות ואפשרויות ותמיד אני יכול להגיד שאפשר עוד לתת ועוד לתת. למה? בגלל שהבורא הוא אין סופי הכלים שלי הם בזה שאני מגלה יותר ויותר את חשיבותו.

   ובגלל שחשיבותו אין סופית, מעבר לכלים, אז יש לי אפשרות לרכוש דרגות לא בתוך הכלים שלי וזה כל העניין של העבודה מעל הדעת, אלא יש לי אפשרות לרכוש כלים מעבר למוגבלות שלי, כלים בשבילו, כאילו אני מתחיל להרגיש בו. כל הכלי שלי שהוא הרצון לקבל הופך סך הכל בסיס שעליו אני בונה כלי אין סופי, כאילו יש לי כוס קטנה אבל מעליה אני בונה כוס אינסופית, כלי אין סופי. למה? כי הכלי הזה, החיסרון הזה, הוא כבר לא חיסרון שלי, אלא חיסרון לגילוי ההשפעה לבורא אין סופי. אז יש לי להוסיף לחיסרון שלי, חיסרון כביכול לגדלות שלו, חיסרון להשפיע לגדול. ובגלל שגדלותו אין סופית באמת, לא כמו אין סוף של הכלי, שהכלי רק לא מגביל קבלת האור, לגדלות הבורא אין סוף מחוץ לכלי, אז לכלי אחרי שעשתה גמר תיקון בתוכה ישנה עכשיו אפשרות ללכת לגלות מדרגות מחוץ לה, איו סוף מדרגות.

   התגלות אלוקות מקבלים. עד גמר התיקון באמת מתקנים כלים. מה זה נקרא משך התיקון? ששת אלפים שנה זה שאני רק מתקן את הכלי הנכון, והקבלה האמיתית של התגלות האלוקות מתחילה בעצם, אם אפשר כך להגיד, לאחר הששת אלפים שנה, שתיקנתי כבר את כל הכלי ומעבר לזה אני מתחיל לגלות את גדלותו. שכאילו אלו שני תהליכים: עד גמר התיקון ומעבר לגמר התיקון. מה שמניע את הנברא לעבוד הוא תענוג אין סופי, נברא חייב להנות, הוא נהנה מכל דבר, אבל ההנאה היא רק מחשיבות הבורא. ובגלל שחשיבותו לא מוגבלת בכלום אז נברא לא מוגבל בחיסרון, אף פעם אתה לא יכול להגיד אני לא יכול יותר לקנות חיסרון. אם אתה יכול לגלות שהוא יותר חשוב ממה שחשבת, אז יש לך כלי חדש ובו תענוג חדש.

   לאחר תיקון זו לא עבודה, זו התחלפות ההגדרות, מה שנקרא אצלנו עבודה בגלל הבעיה שלנו, הופך למנוחה ותענוג. המטרה של הבריאה היא באמת מנוחה ותענוג, אז מה שחשבתי קודם, שזו עבודה, בשבילי עכשיו כנברא, זה תענוג. גם הבורא עושה הכל אבל נמצא במנוחה. מה הכוונה? אם אין לי שינוי מחשבות, אם אין לי ריבוי פעולות, אלא רק מחשבה אחת ופעולה אחת, זה נקרא מנוחה. אפילו לפי איינשטיין זה ככה, שאם  אתה זז באותו כיוון, באותה מהירות, באותו מצב, אתה לא משתנה, אז זו מנוחה.

   האם בגלל שאני מגלה יותר ויותר את חשיבות הבורא מתגלות אצלי עוד פעולות? זה לא כמו בעולם שלנו, שכבר בתחילת הסעודה אני אוכל ואוכל מנות ראשונות עד שאני נהיה שבע, ואז כשמוגשות מנות עיקריות אני נורא מצטער שאני כבר שבע, שיש עוד כל כך הרבה אוכל ואני לא יכול לאכול. אמנם אני בכל זאת אוכל מזה כי חבל לי לא לאכול, אבל כבר אין לי תיאבון, כבר אין לי תענוג מהאוכל. ברוחניות זה בלתי אפשרי. זה לא נקרא כלי. ברוחניות אני מגלה עוד ועוד חסרונות ומוציא יותר ויותר טעמים, כל הזמן יותר טעמים. אנחנו לא יכולים לתאר מה זה, איזו אפשרות זו, שכלי לא מוגבלת בשום דבר. זו ממש מתנה לנברא. זה נקרא מנוחה. "מנוחה" זה שאף פעם לא חסר לי חיסרון להנות, כי התענוג כל הזמן נמצא, התענוג ממש אין סופי, תמיד יש לי תענוג לפני.

   כל כך הרבה אנשים בעולם שלנו סובלים מזה שאין להם חיסרון. אין להם רצון לאכול, יש להם דיפרסיה, אין להם רצון למין, אין להם טעם בחיים. אנשים מחפשים כלים. בלי כלים אין תענוג, בלי תענוג אין חיים, אין בשביל מה לחיות. בן אדם רוצה לאבד את עצמו לדעת. וכאן יש לפני תענוג אין סופי ויש לי אפשרות לקבל עליו מיד חיסרון, אין לי מצב יותר טוב מזה. זה נקרא מנוחה. שאני לא צריך לעשות שום דבר, אלא רק באותו כיוון להשיג עוד יותר חסרונות ועוד יותר חסרונות ואוטומטית הם מתמלאים בתענוגים. אנחנו מדברים על זה שהאפשרות להשיג כל הזמן חיסרון אליו, לבורא, זה התענוג שלי, החיסרון בעצמו הוא התענוג שאני משתוקק אליו, שאני משתוקק להשפיע לו.

   כלי מתוקנת חלקית מגלה את הבורא לפי מידת התיקון, מידה של עולם העשיה או היצירה או הבריאה או האצילות או אין סוף. כלי מתוקנת לגמרי מגלה את הבורא במידה שלא מוגבלת בתוכה, שמצידה הכל מתוקן, זה נקרא אין סופית, ואחר כך יכולה עוד לגלות את הבורא מעבר לאין סופי שזה נקרא: אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי, שאנחנו לא יודעים מה שם במדרגות האלה. יש כל מיני דרגות. גמר תיקון זה שכל הכלי גמור ונעשה זיווג על כל הכלים המתוקנים בבת אחת.

   מה זה אלף שביעי, שמיני, תשיעי, עשירי? נברא נקרא רצון עצמאי שנולד מחושך גמור ומשיג את האור. אפשר להגיד שהאור לפני שהנבראים יצאו למטה לעולם הזה אי אפשר להגיד שבא בכלל בהשגה. מה ההבדל בין האור שמשיגים לו היו לנו כלים בעל מנת לקבל ובין כלים שיש לנו בעל מנת להשפיע? מהי התגלות האור שהיתה בעלמא במלכות דאין סוף מלמעלה למטה, או שנבראים מגלים בעליה מלמטה למעלה, לאין סוף? בפשטות אפשר להגיד שיש כאן כלים ויש כאן הבחנות, אבל באמת אין מה להגיד, כי אנחנו אף פעם לא יודעים מהו אור בלי הכלי הזה של רצון לקבל על מנת לקבל ורצון לקבל על מנת להשפיע, שהם נבראים למטה משם.

   לפני נשמת האדם הראשון אנחנו לא יכולים לדבר על נברא. אבל אפשר להגיד שהאור מגולה בעצם מההתפשטות מלמעלה למטה. למשל, אור הנפש כלפי נרנח"י (נפש-רוח-נשמה-חיה-יחידה) ההבדל הוא שאור הנפש הוא אור של נפישה שאין בה שום הבחנות, שעדיין נברא לא יכול להבחין בו כלום, אין לו בזה טעמים, אין לו בזה הבחנות, הוא לא מבין כלום. אם נשים תינוק במקום שבשבילנו הוא מלא תענוגים, כמו: מוסיקה טובה, אוכל משובח, מחשבים משוכללים, זהב ויהלומים, הוא אולי ישחק איתם, יאכל אותם, אבל הוא לא יבדיל בהם, כי ההבחנות הן לפי הכלים. בעצם לפי הכלים אנחנו נותנים ציון לבורא: מיטיב, חנון, רחום, או חס ושלום לא מיטיב.

אנחנו מדברים על מלכות דאין סוף וכל הרצונות האלה הם רק אחרי שנברא משיג אותם ולפני זה אנחנו מדברים על שורשים, אנחנו מדברים בעצם על דרגות שאנחנו צריכים להשיג. כשמדברים על גלגלתא, לא מדברים על גלגלתא עצמה, גלגלתא בלעדי כביכול לא קיימת, אני יכול לדבר שבסופו של דבר פעם אצטרך לעשות על עצמי תיקון שאהיה כמוה. זה נקרא "שמה שלא נשיג לא נדע בשם", זהו החוק. מה שאני לא משיג, אין לו שום טעם, אין לו שום הבחנה. בלעדי לא קיים עולם!

רק על ידי תיקון הכלי אני משיג את התענוג, אני משיג את הבורא רק במידה של תיקון הכלי. אם אין לי כלי אין לי מסך. תענוג אפשר להשיג לא על ידי כל רצון, כמו שנראה לנו, אלא על ידי הרצון המתוקן על ידי הרצון הנכון! מה מגרה אותי להשיג רצון יותר גדול? אז יש לזה אורות מקיפים או אח"פ (אוזן-חוטם-פה) דעליון, שנמצא בתוך התחתון, מאיר בו ועושה את הפעולות האלה. ודאי שנברא לא יכול להתעורר לבורא בלי שבורא יעורר את הנברא.

  אפשר להגיד שבתוך הנברא ישנם בכוח כל החסרונות האלה, אלא שהם לא מגולים לו. יש לו רצון אין סופי, עליו הוא לאט לאט צריך לבנות מסך, רק הוא לא מגולה לו, אלא מתגלה חלק אחר חלק בהתאם לכוחות שלו, שעליהם הוא יכול לעשות מסכים. לא מגלים לאדם פתאום מליון טון תענוג, כי עליו אף פעם לא יוכל לעשות מסך, מגלים לו עוד גרם של תענוג, זה מגרה  אותו, בורא בו רצון לקבל על מנת לקבל ועל הגרם הזה הוא גם כן יכול לעשות מסך שיהיה על מנת להשפיע ואז הוא משיג.

   שאני רואה את התענוג ולא יכול להשיג אותו, החיסרון הזה הם היסורים שאני מרגיש. אחר כך מגלה שאני יכול להשיג אותו רק בעל מנת להשפיע ומה התנאים לזה, זו כל הדרך שאנחנו לומדים. אז בכל פעם הנברא מגלה בסופו של דבר שהוא נמצא באין סוף וכל הכיסויים זה רק כלפיו, גם כיסויים על החיסרון שלו. יש לו כלי אין סופי רק מוסתר ממני. כמו שהרבא היה אומר: שפותחים יותר ויותר את פח הזבל כדי שתתקן, אבל פותחים במידה שאתה יכול לתקן את זה, שאתה מסוגל לבלוע את הזבל שלך ובכל זאת ללכת לתקן את זה ולא להתייאש ובהתאם לזה, כנגד הרצון שמגלים בך, מתגלה אור התענוג. או הפוך, מתגלה אור התענוג, שהוא בעצם מעורר את הרצון, זה ביחד.

   ואז נשאלת השאלה, אם בצורה כזאת עובדים על האדם, אז מהו בעצם האדם? מגלים לו תענוג הוא רץ אליו, מגלים לו הכרת הרע, הוא לא רוצה לקבל שום דבר, אלא רץ לעל מנת להשפיע. אז איפה ישנה לו בכלל בחירה? הוא כאילו כמו הכלב שמריצים אותו בהיפודרום אחרי ארנבת, שרץ כל הזמן אחרי תענוג יותר ויותר גדול. העניין הוא לא כל כך פשוט, נותנים כאן בחירה לאדם, ונותנים לאדם אפשרויות ובין האפשרויות האלה נכלל גם העניין של להגיע ל"סם החיים" או "לסם המוות".

   איך האדם יודע? אם מדברים על השגחה כללית ניצחית מלמעלה, אז הכל כאילו כבר חתום. אבל אם מדברים מצד האדם אז "אם אין אני לי מי לי". אבל את שני הדברים האלה אנחנו לא יכולים להשוות לאחד, כשאנחנו נמצאים בכלים לא מתוקנים. ברגע שמתקנים את הכלי רואים על העבר שהדברים האלה משתווים ממש. הוא כותב יפה מאד בזוהר ב"עליית התפילה ועניית התפילה" שבסופו של דבר זה בבת אחת, גם מן וגם מת באים כאחד, אין קודם ואחר כך. בסופו של דבר הכל פשוט. אין פה ריבוי בשום דבר.

   בסופו של דבר מתגלה לך שאתה מגלה רק אחדות נברא עם הבורא, שקיימת כל הזמן. שהבורא חס ושלום, בכלל לא ברא שום דבר רע שיהיה טוב, אלא מלכתחילה הוא ברא את השלמות המושלמת לגמרי הסופית הסופית שרק יכולה להיות. ומה שהנברא עושה, הוא לאט לאט משיג את התמונה הסופית האמיתית שבנויה וקיימת מלכתחילה, לנברא להשיג אותה זה נקרא דרך. אז עד שלא השגת אותה, את השלמות הזו, היא מתגלה לך בכל מיני צורות לא שלמות ואחת מהצורות הבלתי שלמות היא שיש לך קודם ואחר כך, תלוי בו תלוי בי, בגלל שאני והוא לא אותו דבר. אבל כשמגלים שהוא ואני זה אחד אז אין שאלה כזאת כמו תלוי בו תלוי בי.

   אנחנו מדברים בפשטות, שהרצון לקבל הכללי הזה הוא אחד, אז למה הוא התרחק מהבורא ועכשיו מתקרב אליו? למה הוא התחלק לעוד שישים ריבוא חלקים, שכל חלק משיג בעצמו את השלמות הזו ועל כל חלק להתחבר שוב לגוש האחד שנקרא נשמת אדם? הוא נותן דוגמא שבה הוא רוצה להגיד, שהעבודה יותר קלה לא רק אם מחלקים את הדרך מאפס לאין סוף, לאחדות, אלא גם אם מחלקים את הכלי לפי התכונות שלה. שבהתרחקות מהבורא כלי מקבלת לא רק רצון לקבל, אלא גם רצון לקבל בכל מיני צורות ושינויים ורצונות של עצמו, אפילו בדרגה אחת, בעובי, מה שנקרא. שהתחלקות הנשמות לא חייבת להיות רק לפי עביות הכלי אלא גם לפי התכונות. זאת אומרת בכל רצון יש חמישה רצונות שההבדל ביניהם הוא לא רק לפי הגודל של אחד משני אלא גם לפי הטיב.

   את התחלקות הנשמות אפשר לדמות לדוגמה שהוא נותן: היה מלך אחד ולו אוצר גדול, הוא בנה עיר בירה חדשה ורצה להעביר את האוצר שלו לשם. הוא הכיר את נתיניו וידע שכולם גנבים, לכן מה עשה? חילק את האוצר למטבעות קטנים ונתן לכל אחד להעביר רק מטבע אחד, שלא כדאי לגנוב אותו ולהענש בתליה עליו. וכך היה, כל אחד העביר את מטבעו לעיר החדשה ולא היה חסר אפילו אחד. כך בנשמת האדם הראשון שהתחלקה שלכל אחד יש להעביר ממקום למקום רק מטבע אחד, פרוטה קטנה אחת, להתגבר רק על נר דקיק בעולם הזה, ולא על כל הרצונות, על כל הנרות הדקיקים, שנמצאים בנשמות אחרות. למה הוא עשה ככה? עשה ככה. אנחנו לא מבינים מה זה באמת ההתחלקות הזאת.

   בגמר התיקון כל ריבוי היסורים, החסרונות, התענוגים, הנסיונות, הרשימות, הכל הכל מתחבר ביחד לכלי אחד. הפעולה הזאת נקראת "רב פעלים ומקבציהם" וזו פעולה שנעשת מלמעלה, עלינו מוטל להגיע רק לגמר תיקון פרטי  של כל אחד ואחד. לא צריך לדאוג לתיקון העולם הכללי, זה אחר כך נעשה למעלה על ידי אור מיוחד, שבאור הזה מתחברים כל הכלים הפרטיים המתוקנים לכלי אחד גדול שהוא בעצם נשמת האדם הראשון המתוקנת. בדוגמה שהוא נותן, כל האנשים העבירו את המטבעות שניתנו להם לעיר החדשה, הם לא גנבו, הם תיקנו את עצמם. כל אחד תיקן את עצמו וכך הגיעו כל המטבעות ליעדן והצתברו לאוצר הגדול, שהיה קודם.

   רצון לא נקרא כלי, כלי זה מסך. בגמר התיקון כל הרצונות עם המסכים שעליהם מתקבצים ביחד לרצון גדול ולמסך גדול, שמקבל את כל האור שבא מהבורא. במצב הזה צמצום א' לא מתבטל ומסך לא מתבטל, על המסך הזה באות אחר כך רק תוספות, כמו: אלף שביעי, שמיני, תשיעי ועשירי. צמצום א' לא מתבטל אף פעם, כי כלי רוצה לעשות רק בעל מנת להשפיע. כל הבריאה היא בכדי שכלי תשיג את הרצון להשפיע, כי זה כלי בלתי מוגבל, זה הכלי שיכול לקבל את כל ההטבה של הבורא. אם חס ושלום יתבטל צמצום א', אז שוב אני מוגבל בתוך הכלי הקטן שלי ואז איפה תתגלה שלמות פעולותיו? שלמות פעולותיו של הבורא, היא בזה שברא נברא שיכול להגיע כביכול, לדרגת הבורא, שנברא יכול להשיג אין סוף בלי שום הגבלה, שהנברא כאילו מעצמו בונה את הבורא שבו.

   נדמה לנו עכשיו, שאנחנו מחולקים לכל מיני כלים, אבל בסופו של דבר אנחנו מגלים שאנחנו כלי אחד, שנמצא בדבקות בדיוק למלך אחד. אם ישנה דבקות לא יכול להיות יותר מאחד. זה אחד לאחד. אבל רק במידה שאני מגלה את הבורא, אני מגלה יותר את האחדות שלי עם יתר החלקים כביכול. בגמר התיקון מתחברים ביחד כוונת הבורא וכוונת הנברא, גם כל ההשתלשלות כביכול מלמעלה למטה, וכל העליות מלמטה למעלה מתחברות כאחד. כל זה לא קיים, קיים רק מצב אחד, שגיליתי סוף סוף מה בורא עשה מלכתחילה, ואז אני נחשב כבן המלך.

   אם נברא לא היה בא בכוחות עצמו מנקודת הריחוק והחושך, לא היה הנברא נבדל והאני שלו נשאר, כי הוא רוצה עכשיו להשפיע, הוא רוצה לתת, כמו הבורא. בריאה לא מתבטלת וזה כל הפלא, היא לא מתבטלת ונמצאת בדביקות אין סופית. ברוחניות דביקות זה שאין שינוי צורה. זה הניגוד שדבר נבדל ולא נבדל. זה מעלה את הנברא לדרגת הבורא. בורא לא יכול לברוא משהו פחות ממנו, אחרת הוא לא יקרא שלם, הוא חייב שפעולה שלו תהיה שלמה בדיוק כמוהו ונברא מגיע בדיוק לשלמות הבורא, זה כל הענין.

   הוא מגיע למצב שמקבל מהבורא בעל מנת להשפיע בלי הגבלה, זה סימן שהוא מגיע כאילו למצב אין סוף. הוא לא מגיע לאותו מצב אין סוף כמו שהיה קודם, זה לא סתם דרך חזרה לאותו מקום, אלא הוא מגיע למצב שעכשיו עם הכלי שלו, עם החסרונות שלו ועם המסכים שלו הוא לא מוגבל ומקבל הכל בעל מנת להשפיע מהבורא, הוא לא נכנס לאותו היכל אין סוף כמו שהיה לפני הצמצום, עכשיו המצב שלו הפוך, הוא מקבל אין סוף בעל מנת להשפיע, הוא עכשיו נמצא באין סוף, עם כלי אחר, עם כוונה אחרת, עם תשוקה אחרת. אנחנו אומרים שעכשיו הצדיקים יורשים משנה, שהוא לא משיג את האין סוף כמו שהיה כביכול קודם, אלא הוא משיג את התענוג מהדבקות ומזה שעשה את הכל בעצמו, שזה הרבה יותר ממה שהיה מקבל מהתפשטות האור בכלים של קבלה.

   אז, במצב הראשון, היה פשוט בלתי מוגבל מצידו בגלל שנקרא "אין סוף". עכשיו זה נקרא "אין סוף" בצורה אחרת, שהנברא לא מגביל בכלים שלו את קבלת האור, ובכל הכלים שלו משפיע לבורא בצורה אין סופית. אז נקרא היה אין סוף על הכלי לקבל. עכשיו אין סוף נקרא על הכלי להשפיע. זה לא אותו אין סוף, זה לא אותו דבר. בגלל זה הכלי הזה החדש, שמקבל על מנת להשפיע "יורש משנה", כפול, גם תענוג מקבלה, אם לא יקבל ולא יהנה, איך יתן תענוג לבעל הבית. וגם מזה שעושה תענוג לבעל הבית, יש לו תענוג כפול. בודאי שזה לא אותו מצב כשחוזר מלמטה למעלה. הוא רוצה להגיד כך, שרק דבר אחד יכול להיות בלתי גבולי - השגת האלוקות, בגלל שהוא לא מוגבל. אם זה קשור לנברא, מה שנקרא בתוך הדעת, זה תמיד גבולי, אם זה למעלה מהדעת, שייך לגילוי הבורא, זה בלי גבול.