אות י"ד

אות י"ד

                                     "צמצום, פירושו, שהמלכות דאין סוף מיעטה

                                          הרצון לקבל שבה, ואז נעלם האור, כי                    

                                                         אין אור בלי כלי."

"וזהו דבר הצמצום, אשר הרצון לקבל, הכלול באור אין-סוף-ברוך-הוא, המכונה מלכות דאין סוף, שהוא סוד מחשבת הבריאה שבאין סוף, כנ"ל, הכוללת כל המציאות," מה היא עשתה? "קישטה בעצמה להתעלות, ולהשוות צורתה ביותר, לעצמותו יתברך." סך הכל, פעולה שנקראת קישוט, סתם להתקשט, לא מתוך חיסרון אלא מתוך רצון להתקשט בלבד. "ועל כן, מיעטה את רצונה מלקבל שפעו יתברך, בבחינה הד' שברצון, כמו שכתוב זה לקמן (להלן), בכוונה, שעל ידי כן יתאצלו ויבראו העולמות עד לעולם הזה, שבאופן זה תהיה מותקנת צורת הרצון לקבל, ותשוב אל צורת ההשפעה, ובזה תבוא בהשואת הצורה אל המאציל. והנה אחר שמיעטה, ברצון לקבל, ממילא נסתלק משם האור, שכבר נודע, שהאור תלוי ברצון, והרצון, הוא המקום של האור. כי אין כפיה ברוחניות."

   החיסרון של הכלי הוא לקבל, לכן החיסרון להשפיע שמתעורר בכלי ולא בא לה מהטבע שלה, נקרא קישוט. התיקון להשוות צורה, שהיא לוקחת על עצמה, זה בסך הכל חיסרון נוסף להתעלות בהשתוות הצורה. לא למלא את הרצון המקורי שלה, אלא הפוך, להתחיל להשתמש ברצון שלה עצמה, בטבע שלה, רק להתקשט, להתהדר בלבד. בזה מתגלה רצון חדש. היא כבר משתמשת ברצון לקבל שלה רק בשביל להתקשט, כלומר, החיסרון מתחלף, הרצון לקבל עצמו כבר לא קובע מה היא תעשה, אלא הרצון להתקשט, להשוות צורה, הוא הקובע עכשיו איך היא משתמשת ברצון לקבל שלה. יכול להיות שהיא לגמרי מצטמצמת ולא עובדת עם הרצון לקבל, או שעובדת איתו רק במידה שיכולה להשוות צורה, להשפיע.

   החיסרון הופך להיות אחר. השימוש בחיסרון הקודם הופך להיות רק לפי החיסרון החדש, כאילו מתחלפים העיקר והאמצעי, אם קודם העיקר היה רק הרצון לקבל שלי, עכשיו יש כיוון אחר והרצון לקבל הופך לאמצעי איך להשיג את מה שאני רוצה עכשיו. אני משתמש בטבע שלי בצורה אחרת לגמרי, רק כאמצעי, ואז בזה אני מקדש את הרצון לקבל שלי ומעלה אותו. אז בזה שהוא הופך להיות אמצעי, אין לי שום פחיתות כלפי הבורא, אז זו השתוות הצורה.

   כל הנקודה היא, שאם האורח באמת אוכל על מנת להשפיע לבעל הבית, הוא לא מרגיש בושה. אבל השאלה היא האם הוא באמת משפיע לבעל הבית, או שהוא סתם יודע שבעל הבית נהנה? כוונה קודמת למעשה. בגלל זה צריך קודם כל לעשות צמצום ומצמצום להתחיל. כאן מרגישים שחייב להיות צמצום, חייב להיות הפסק בין מקבל למשפיע, שאז המקבל קובע את צורת הקבלה, אז רואים מה קובע. אם האורח עושה צמצום, אם הוא לא רוצה לקבל כלום לעצמו, אם הוא מעמיד את עצמו רחוק מבעל הבית, אז הוא יכול לקבוע, שבאמת הוא מקבל על מנת להשפיע. ואילו במצב הראשון, הוא אמנם יודע שהוא מקבל מבעל הבית, אבל לא זה קובע שהוא מקבל, אלא קובע זה שהוא רעב. אז הוא בא לבעל הבית לא בשביל להנות לבעל הבית אלא בשביל לאכול.

   בגלל זה בחינה ד' נקראת התגברות ב', כי בתוכה יש התגברות נגד רצונה. מצד אחד היא בכל זאת  משתמשת ברצון לקבל על מנת לקבל, אחרת היא לא יכולה לצאת מבחינה ג' לבחינה ד', כי היא לא יכולה לקבל את כל האור אם היא לא מקבלת על מנת לקבל, ומצד שני הצורה שלה מביאה אותה לבושה. בבחינה ג' היא מקבלת אמנם על מנת להשפיע, לזה בחינה ב' דוחפת אותה, אבל שנמצאת בבחינה ג' ומרגישה שהיא חייבת לקבל כי בעל הבית רוצה שתקבל את הכל, היא לא יכולה לקבל את הכל, אלא רק לפי הטבע שלה, שהוא על מנת לקבל. כל בחינה נשארת, אבל עכשיו מה שהיא יכולה לעשות זה לקבל הארת חכמה, קצת לקבל על מנת להשפיע. היא רואה שהבורא רוצה שתקבל הכל, אבל היא יכולה לקבל הכל רק לפי הטבע שלה. כל המשכה זה רצון חדש לקבל הכל מה שהבורא רוצה לתת. כל פעם זה רצון אחר.

   מידת זעיר אנפין זה אם אני הולך לקבל מתוך שאני רוצה להשפיע מכסימום. כמה שאני מקבל מתוך הרצון להשפיע שלי, מתוך בינה, זו מידה שנקראת זעיר אנפין. זה לא שהחלטתי סתם על 10 גרם, אלא מתוך הרצון שלי להשפיע אני הולך עכשיו לקבל, בגלל שהבורא רוצה, זה נקרא בחינה ג'. מכסימום אני לא יכול לקבל מתוך רצון להשפיע מכסימום אני חייב לקבל מתוך רצון לקבל. זאת אומרת הרצון הוא אחר, המניע הוא אחר, ההחלטה לפני שאני מקבל היא אחרת, בגלל זה נקרא מידת זעיר אנפין. גם בה יש קבלה מקסימלית, רק החשבון שלה הוא כזה שאומרת: מתוך שאני רוצה לא לקבל ורק לקבל בגלל שהוא דוחף לי, אז אני מקבלת, ואני מקבלת מכסימום, זה נקרא זעיר אנפין, זה קצת בגלל שאני לא מפעילה את הכלי האמיתי שלי. המוטיבציה שלה באה מבינה. סוג הקבלה הוא אחר.

   לפי רצון הזה היא מלאה באור. רצון שמלא באור הוא בעצם לא רצון, הוא קטן מאד, מרגיש את התענוג ממה שיש בו. מתוך שרוצה עכשיו להשפיע ומתפטרת מהאור מרגישה שחסר לה אור לפי אותו רצון, הרצון לא משתנה, משתנה ההבחנה. מה ההבדל בין כל הבחינות בד' בחינות באור ישר? אפשר להגיד שכל מה שיש נמצא כבר בבחינת שורש. בבחינה א', ההבדל הוא בהתפתחות של הרצון, שזה ההבחנות שהכלי נותנת באור, אז עכשיו היא מרגישה אותו רצון כביכול, אבל בנוסף אין לה אור לפי הרצון הזה אז הרצון הוא יותר. זה נקרא שעביות ב' היא יותר גדולה מעביות א'.

   זה לא שאין לה אור חכמה, יש אור חכמה, רק היא כאילו לא רוצה אותו. האם היא מרגישה תענוג מזה? יש או אין נקרא לפי התענוג, לפי הכלי, האם עכשיו כלי בינה, כלי בחינה ב', מגלה אור חכמה כתענוג? האם היא נהנת מהאור או נהנת מזה שלא מקבלת? בינה היא חפץ חסד, היא מחפשת חפץ חסד מתוך רצון לקבל, היא מרגישה שזה אין וזה יש. אבל איך יכול להיות שהיא מחפשת חסד? היא מרגישה את העביות שלה יותר מבחינה א', ומתוך זה היא חפצה חסד, זה המניע. אז מה מניע אותה להיות בחינה ב' ולא בחינה א'? מי חפץ חסד? כל בחינה זה בא כתוספת לבחינה הקודמת, לא נעלם רצון לקבל ועכשיו יש רצון להשפיע, הרצון לקבל מתפתח עוד שלב.