אות
י"ט
"בהיותנו
ענפים נמשכים מאין סוף, לכן הדברים
הנמצאים
בשורשנו, הם לנו לתענוג, ושאינם
בשורשנו, יהיו לנו לטורח וליסורין."
"אמנם
אפשר להקשות כיון ששינוי, הצורה הזה של הרצון לקבל מחויב להמצא בבריות בהכרח, דאם
לא כן, איך תהיינה נמשכות הימנו יתברך ותצאנה מכלל בורא לכלל נברא, שלא יצוייר זה,
אלא על ידי שינוי הצורה כנזכר לעיל. ועוד, הרי שצורה זו של הרצון להנות, היא עיקר
טיב כל הבריאה, אשר מחשבת הבריאה סובבת עליה, והיא גם כן מדת כמות הטוב והעונג,
כמו שהארכנו לעיל, שעל כן נקראת מקום," לפי גודל
המקום הזה מתגלה האלוקות, מתגלה הטוב והעונג, זאת אומרת, הרצון לקבל הוא הכל, בלי
זה אי אפשר להרגיש שום דבר ולהיות בכלל במציאות, אז אם כך "ואיך נאמר
עליה, שנקראת חושך, והיא נמשכת עד לבחינת מות (הרצון לקבל הזה), כי עושה
במקבלים התחתונים, בחינת הפסק ופירוד מחי החיים חס ושלום. ועוד צריכים להבין, מה
ענין החרדה הגדולה הזאת המגיע למקבלים מחמת שינוי הצורה מעצמותו יתברך, ולמה חרי
בה, האף הגדול הזה."
"מקום" נקרא הרצון
לקבל, שבו מתגלה האלוקות, שזה החיים וכל הטוב והעונג, שבורא רוצה לתת לנברא, אז
איך פתאום הוא מתהפך ובו הנברא מרגיש מוות, פרוד ויסורים? הרי מלכתחילה הוא נברא
כאילו לצורך אחר. אם הבורא ברא רצון לקבל אז למה הוא נמשך עד כדי כך?
"וכדי להסביר לך די באר את הענין הדק
הזה, צריך לברר מקודם, מוצא כללות התענוגים והיסורים, המורגשים בעולמנו." למה
אנחנו מרגישים דווקא בעולמנו את הפירוד והיסורים. "ותשכיל זאת, בידוע, אשר
כל ענף יהיה טבעו שוה לשורשו, ולכן כל הענינים הנהוגים בשורש, יתרצה בו גם הענף
ויאהב אותם ויחמדם, וכל הענינים שאינם נהוגים בשורשו, גם הענף מתרחק מהם, לא יסבול
אותם, וישנא אותם, והנה חוק זה, נוהג בכל שורש עם הענף שלו, ולא יעבור. ומשום שהוא
יתברך ויתרומם, הוא שורש לכל בריותיו אשר ברא," הבורא בעצמו,
"ועל כן כל הענינים כלולים בו יתברך, ונמשכים לנו הימנו בהמשכה ישרה, (ממנו)
יבושם לנו, ויונעם לנו," יהיה לנו לטוב ולעונג, "משום שטבענו
קרוב לשורשנו. וכל הענינים שאינם מצויים בו יתברך, ואינם נמשכים לנו הימנו בהמשכה
ישרה, זולת על פי קוטבה של הבריאה עצמה, יהיו אלו נגד הטבע שלנו, ויהיה קשה לנו
לסבלם."
צריך שני תנאים: שזה נמצא בבורא, וכמו שזה
נמצא בו, בצורה כזאת, זה נמשך ישר אלינו. אם זה לא נמצא בו או לא נמשך ממנו בצורה
ישירה, אז אנחנו סובלים. הרצון לקבל נברא בצורה ישירה מהרצון להשפיע, כדי שיהיה
חייב לקבל מה שיש בבורא, בזה הוא נהנה, הוא נברא בצורה ישירה כדי שיהיה בהמשכה
ישרה. אז מה גורם לסבל? מה כבר יכול לקבל שלא נמצא בבורא? מה יש שלא נמצא בבורא? ומה
זה נקרא לא בהמשכה ישירה? מהו ההיפוך שאז זה בא בעקיפין אליו?
"דהיינו, אנו אוהבים את המנוחה, ואנו
שונאים מאד את ענין התנועה, עד שאין אנו עושים שום תנועה, זולת בשביל השגת המנוחה.
והיה זה, בשביל שהשורש שלנו אינו בעל תנועה," הבורא
בעצמו נמצא במנוחה מוחלטת, "אלא בעל מנוחה, שאין התנועה נוהגת בו כלל, ועל
כן הוא גם כן נגד טבענו והיא שנואה, עלינו" התנועה הזו, "ועל דרך
זה, אנו אוהבים את החכמה והגבורה והעושר וכל המעלות הטובות, היינו משום שהמה
כלולים בו יתברך, שהוא שורשנו, ושונאים אנו מאוד את הפוכם, כמו הסכלות, החולשה,
העניות, והבזיונות וכדומה, היינו בשביל שאינם מצויים כלל ועיקר בשורש שלנו, ועל כן
הם מאוסים ושנואים עלינו עד אין לסבול."
ממה שמגלים ומספרים לנו מקובלים, אנחנו יודעים
שהבורא הוא שלם והכל בו טוב ואין בו שום דבר רע. זה אנחנו יודעים רק ממה שגילו
נשמות. מה שלא גילו נשמות, כלומר, את מה שהוא לא גילה, איך שהוא לא גילה את עצמו
כלפי הנשמות, אנחנו אף פעם לא נדע. הוא גילה לנשמות את הדרגה הכי גדולה, הכי קרובה
אליו, שהוא שלם, בזה שהתגלה בהם בשלמות השלמה. בגלל זה אנחנו יכולים להגיד מתוך
ההכרה, מתוך ההשגה, שאין בו שום חיסרון.
אבל עליו אנחנו לא יודעים כלום ולא מדברים
בכלל, אלא רק שממנו יוצאים אלינו רק דברים שלמים וטובים שזה כביכול מה שנמצא בו
וכך אנחנו מרגישים ומקבלים אותם. מקובלים אומרים לנו מתוך הרגשתם, מתוך השגתם,
מתוך שהם משיגים את הבורא ממש, שאין בו שום חיסרון ומקבלים ממנו רק כל הטוב.
"חיסרון" הכוונה לכל הדברים הלא נעימים אצלנו, שזה נקרא שאין בו.
מקובלים אומרים שאם אנחנו מרגישים משהו רע זה לא בא ממנו, כי הם השיגו את הדרגה
הכי גדולה בקירבה אליו והם השיגו שממנו בא רק טוב, בהרגשתנו זה מתגלה כטוב. אין
טוב ורע אלא כלפי הכלי.
מה שבא ממנו ובהמשכה ישירה, אני בנוי בצורה
כזאת שאני מרגיש בו ואיתו טוב. מה שלא בא ממנו, מה שלא נמצא בו, או בא ממנו אלי
בצורה לא ישירה, אני מרגיש בזה רע. זהו! כך כלי מרגיש. מדובר על הרגשת הכלי איך
שהוא מגלה לעצמו את הבורא. כאן מדברים על צורה ישירה לפי הרגשת המקבלים, זו הרגשה
ברצון לקבל; זה מורגש כך או לא מורגש כך ברצון לקבל. אין על זה עירעור. אין פה
לחשוב.
"אמנם צריך לחקור, איך אפשר שתמשך לנו
איזו המשכה, ולא תהיה ישר ממנו יתברך, כי אם מקוטבה של
הבריאה עצמה. אלא למה דבר זה דומה, לעשיר אחד שקורא לאדם מן השוק,
ומאכילו ומשקהו ומעניק לו מכסף וזהב בכל יום ויום, וכל יום מרובה
משל חברו, ותבחין שהאדם הזה טועם במתנותיו העצומים של העשיר, ב' טעמים, משונים זה
מזה, בבת אחת. כי מצד אחד (בהמשכה ישירה) טועם תענוג גדול לאין קץ מכח
ריבוי מתנותיו, ומהצד השני (בהמשכה בלתי ישירה) קשה לו לסבול ריבוי ההטבה,
ומתבייש בעת קבלתו, שהדבר מביא לו אי סבלנות, מחמת ריבוי המתנות שמרבה עליו בכל
פעם." כל פעם שההמשכה הישירה היא גדולה כך גדלה ההמשכה הבלתי ישירה.
"וזה ודאי שהתענוג שיש לו מן המתנות, נמשך לו ישר מן העשיר הנותן, אמנם קושי
הסבלנות, שהוא טועם במתנות, אינו נמשך לו מן העשיר הנותן, אלא מתוך מהותו
עצמו של המקבל, שמתעוררת בו בושה, מחמת הקבלה, ומתנת החנם, ובאמת שגם זה מסבב
לו העשיר כמובן, אבל באפן בלתי ישר."
מסובב לו. לא שולח לו את זה, זה לא בא ישירות ממנו. אלא המקבל בגלל שמקבל,
מגלה את הצורה הבלתי ישירה בזמן הקבלה, וכמה שהקבלה יותר גדולה כך גדלה ההמשכה
הבלתי, כביכול, ישירה. הבורא הוא המסובב לאדם את ההמשכה הבלתי ישירה ובודאי שזו
כוונת הבורא לסובב לו את הדבר. אבל אנחנו צריכים להבדיל שבו זה לא נמצא. אלא מתגלה
בכלי בכוונה תחילה, והסיבה שזה מתגלה בכלי היא צורת הכלי, צורת הקבלה שלנו. עד
שהרצון לקבל לא מגיע לגמר בישולו הוא לא מרגיש את הבושה ואת החסרונות שיש בקבלה.
בגלל זה הרצון לקבל לא מתגלה עד בחינה ד', אלא רק בבחינה ד' שמרגישה באמת עד כמה
שהיא מקבלת, רק אז מתגלה הבושה בהתאם לגילוי כלי הקבלה. הבושה מתלבשת על החיסרון
שהכלי חייב לקבל. בתכונת המקבל שלו הוא מרגיש את הבושה.
יש שני דברים בהרגשת הכלי: אחד זה להרגיש עצמו
נהנה. שניים זה להרגיש את עצמו כמקבל, שזו תכונת ההתפתחות האחרונה שבבחינה ד',
נוכחות העשיר, הרגשת הנותן, ההבדל בין נותן למקבל, שזה לא נמצא במקבל. עכשיו הכלי
מגלה מה שלא קיבל מהבורא, שיש לו כאילו הכל ממנו חוץ מדבר אחד, זה שמרגיש בבורא את
תכונת הנותן ותכונה זו לא נמצאת בו. יש לבורא הכל, כל הטוב והעונג, וכל זה נמצא
עכשיו בכלי אבל לא נמצאת בו תכונת הנותן, התכונה בו בכלל הפוכה, הוא מקבל. והפער
בזה מעורר בכלי סבל וסבלנות, כי תכונת המקבל לא נמצאת בשורש של הכלי, בבורא, שם
התכונה הפוכה.
בגלל זה בלי הרגשת הנותן אין את הרגשת הבושה
והסבל במקבל. המקבל מרגיש את הנותן וחוץ מזה מרגיש את התכונה שלו, שהוא נותן,
בהתאם לזה המקבל מגלה שאין בו את התכונה הזו. יש רצון יותר מפותח ויש רצון פחות
מפותח, למשל חתולה אוכלת מה שנותנים לה, וגם אצל אנשים יש את החלוקה הזו, אדם יותר
מפותח מרגיש את הנותן ובמידה הזו מתבייש והאחר לא.
לנו כאילו ישנם חסרונות לטעמים ללקבל טוב
ועונג, לכל מה שיש לבורא. האם יש לנו גם חיסרון, גם כלי, להרגשת תכונת הנותן? איך
אני יכול להרגיש שהוא הנותן ואני מקבל? הרי אני בנוי כאילו להרגיש רק את כל
התענוגים שבאים ממנו? האמת היא שיש לנו כלי לזה, שנקרא "שלמות", הרגשת
השלמות של כל הטעמים. שאתה טועם אור, אתה טועם שלמות שלו, והשלמות הזו לא נמצאת
בכלי.
אדם שמקבל מתחיל להרגיש יחד עם התענוגים,
בצורה בלתי ישירה, מיהו הנותן. שלא באים ביחד עם טעמים הוא רואה את שלמות הנותן.
וזה נמצא בנותן. הוא מגלה עוד דבר שקיים בנותן ולא קיים בו, לפי טבעו זה לא נמצא
בו, הוא מגלה שיש לו רצון לקבל. כשהוא מתחיל לקבל הוא מגלה את הרצון לקבל שלו ואז
כלפי האור הוא מגלה, שהרצון הזה לא נמצא באור. זה מוליד באדם את היסורים, את
הבושה. הוא מגלה מי הוא ושבאור אין את התכונה שיש בו.
מה מחייב בבחינה א' שיצא ממנה בחינה ב'? זה לא
מצד הבושה, כפי שאמרנו, בושה מתגלה רק בבחינה ד'. לכל פעולת הנברא יש סיבה מסויימת
ויש כמה סיבות להתגברות הנברא. פעם ראשונה שבחינה ב' רוצה להשפיע זה לא בא כתגובה
מהרגשת החיסרון וזה לא בא מהרגשת הבושה, זה בא מהכרת הגדלות, עוד לא התגלה
החיסרון, היא עוד לא מרגישה את עצמה מקבלת, ובאמת היא עוד לא קיבלה. בחינה א' לא
נקראת מקבל. ודאי שהיא מרגישה פער בינה לבין האור, אבל זה לא לשלילה שלו. בחינה א'
זה לא רצון לקבל מצד הנברא, עוד אין חיסרון, אלא זה מתוך שמכיר גדלות הבורא, רוצה
להדמות בו, כתוצאה מזה באה בחינה ב'.
באות י"ט למדנו, שישנה המשכה ישירה מעצמותו
יתברך. כלי נבנה מבחינה א', נברא בצורה כזאת, שמה שנמשך מהבורא ובצורה ישירה מורגש
כטוב, מה שמתגלה בה שלא נמצא בבורא, או נמשך ממנו בעקיפין, מורגש כרע. אבל בעצם
בעל הסולם עוד לא תרץ כאן הרבה דברים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה