אות י"א
"מכח
הרצון להשפיע שבמאציל, נולד בהכרח
הרצון לקבל בנאצל. והוא
הכלי, שבתוכו
מקבל הנאצל את שפעו"
"וזהו,
שאמר הרב ז"ל, שמתחילה היה אור אין-סוף-ברוך-הוא ממלא את כל המציאות. פירוש,
כיון שחשב השם יתברך, להנות את הנבראים, והאור התפשט ממנו, ויצא מלפניו, כביכול,
תיכף הוטבע באור הזה, הרצון לקבל את הנאתו. ותשפוט גם כן, שזה הרצון, הוא כל מדת
גודלו של האור המתפשט, כלומר, שמדת אורו ושפעו, היא כפי השיעור שרוצה להנות, לא
פחות ולא יותר. ודו"ק (דייק) בזה, ועד כאן. אנו מכנים
מהותו של, הרצון לקבל, המוטבע באור הזה, מכח מחשבתו יתברך, בשם, מקום. על דרך משל,
באמרנו שאדם אחד יש לו מקום לקבל סעודת ליטרא לחם, והשני אינו יכול לאכול יותר
מחצי ליטרא לחם, באיזה מקום אנו מדברים, לא מגודלם של בני המעיים,"בגודל
הבטן שלנו,"זולת מגודל של החשק והרצון לאכול. והנך רואה, שמדת מקום הקבלה,
של הלחם, תלויה בשיעור הרצון והחשק של האכילה, ואין צריך לומר ברוחניות, אשר הרצון
של קבלת השפע, הוא המקום של השפע, והשפע נמדד במדת הרצון." הוא הוסיף כאן
רק דבר אחד. שהנברא קובע מי הוא הבורא, מה הוא הבורא. הנברא עצמו קובע מה שהוא
מרגיש. כל הרגשות הנברא הן סוביקטיביות ורק מתוך זה הנברא יכול לשפוט מה שקורה.
נברא הוא הכלי, רצון. ורק לפי הרצון הזה הוא יכול להגדיר מה שהוא מרגיש. אבל מה
שהוא מרגיש זה יהיה אותו היחיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה