אות ו'

אות ו'

"ביאור על מה שכתבו ז"ל לכן הוכן עבודה ויגיעה

על שכר הנשמות, כי מאן דאכיל דלאו דיליה

בהית לאסתכולי באפיה"

(מי שאוכל חסד לא יכול להסתכל בפני הנותן).

לנו יש שאלה, מאיפה בכלל הוא לוקח את העובדות האלה שיש תכלית ושכל הפעולה קשורה לתכלית וחייבת להתבצע למען התכלית אחרת התכלית לא תבוא, לכן הוא נותן כאן כאילו תשובה: "ולהבין באפס מה במקום גבוה זה, צריכים להרחיב הדברים. ונחקור, בקוטב כל זו המציאות שלפנינו, ותכליתה הכללית, שכלום יש לך פועל בלי תכלית(מטרה), ואם כן, תכלית זו מה היא," הוא אומר שאם נסתכל במציאות שלפנינו, נסתכל בקוטב, הכוונה לנקודה שסביבה כאילו מסתובבת כל המציאות, שהיא בעצם המטרה של כל המציאות "ותכליתה הכללית," אם באמת נדע את המטרה הסופית, אז נדע "שכלום יש לך פועל בלי תכלית," שכל הפעולות יוצאות רק לשם השגת התכלית הזאת. "אשר לסיבתה, המציא יתברך כל המציאות הזו שלפנינו," שהכל נברא רק להשגת התכלית, "בעולמות העליונות ובעולמות התחתונים. אמנם כן כבר הורו לנו חז"ל, בהרבה מקומות, שכל העולמות כולם לא נבאו אלא בשביל ישראל המקיימים תורה ומצוות וכו'," כל מה שנברא, נברא לתיקון הכלי, לתיקון הרצון לקבל, שרצון להתקרב לבורא נקרא "ישראל", וכשהרצון הזה בא למימוש אז זה נקרא "ישראל שמקיימים תורה ומצוות", שכבר יכולים לעשות קבלת האור על מנת להשפיע. "וזה מפורסם." הוא אומר, רק מי שיש לו באמת רצון לעשות באמת "לשמה" נקרא "ישראל," גם אם עוד לא הגיע ממש לרצון הזה, אבל הוא רוצה לרכוש רק אותו.

   "אלא צריך להבין בזה, בקושיא של חז"ל, שהקשו על זה, אם הכוונה של בריאת העולמות, היא בשביל להנות לנבראיו, אם כן, מה היה לו יתברך, לברוא את העולם הזה הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול," אם הכוונה שלו לברוא נבראים ולהנות אותם, מה הוא העולם הזה שבו אנחנו נמצאים במציאות המורגשת לנו כרע? האם מה שאנחנו מרגישים עכשיו כרע הוא באמת רע? אם זה מה שמורגש כרגע בתוך הכלים אז הכוונה להטיב לנבראיו זה איזה מצב אחר כך? איך אני בכלל יכול להגיד לפחות על החלק שבו אני נמצא, שהוא רוצה להנות לנבראים?  האם אפשר בכלל להגיד שהוא רוצה להנות לנבראיו, אם בבריאה שלו ישנו איזה קטע שבו הנבראים סובלים?

   "מה היה לו יתברך לברוא את העולם הזה הגשמי, העכור והמלא יסורים, ובלי זה, ודאי שהיה יכול להנות לנשמות כמה שרוצה, כביכול," אם הוא בורא אז ודאי שהיה יכול לברוא את החסרונות שכביכול ישנם בנו, שנהיה כבר בסוף המעשה. "ולמה הביא את הנשמה בגוף עכור ומזוהם כזה." "גוף" זה הרצון לקבל. אז למה ברא את הרצון לקבל שלגמרי הפכי לו, שבצורה כזאת הנברא יהיה נבדל ממנו ויהיה בהסתר שנקרא העולם הזה.

   הוא אומר: למה מלכתחילה הבורא לא ברא את הנברא בדרגה שלו, כדי שנברא יהיה תמיד דבוק בו ומלא תענוגים ויהיה כאילו "הוא ושמו אחד" כמו במלכות אין סוף? במה המצב ההוא פחות רצוי מהמצב שלנו כאן? כאן אותו כלי נמצאת במצב שמכנה אותו "עכור" וגם האור שנמצאת בו שנקרא נשמה מתמעט עד כדי כך שלא מרגישה מאיפה זה בא ובכלל איזה חיים ממנו? הוא שואל על השוני בין שני המצבים האלה, למה הבורא צריך לרדת מדרגה כזו כמו שהיה אז לכאן? למה המצב הזה יותר רצוי כביכול? איך נשמה יכולה להתלבש בגוף עכור, שזה רצון לקבל? לפי הגוף העכור ככה הנשמה. ברגע שתתקן את הגוף - הרצון, לפי דרגת התיקון, כך יהיה הגוף באין סוף. 

   ועל הקושיות האלה הוא נותן רק תרוץ אחד: "ותירצו על זה, דמאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה וכו' (הבושה!), פירוש דבכל מתנת חנם נמצא פגם של בושת פנים, וכדי למנוע מהנשמות הפגם הזה, ברא את העולם הזה, שישנה כאן מציאות של עבודה, ונמצאו נהנים לעתיד מיגיע כפיהם, כי נוטלים שכרם משלם, חלף יגיעם, וניצולים על ידיו מפגם של בושה על כן." בכל מתנת חינם נמצא פגם של בושת פנים, וזה כדי שלא תהיה מתנת חינם, או הרגשת מתנת חינם, לכן ברא בושה.

   בודאי שאם מוגדר מי נותן ומי מקבל, אפשר תמיד להגיד זה נותן וזה מקבל, אבל למה מקבל חייב להיות בדרגה פחותה מהנותן? ובכלל בשביל מה צריך להיות הבדל בדרגות, בהרגשות, ולתת בזה ציונים? בשביל מה שנברא ירגיש פחות דרגה מהבורא ועד כדי כך שזה יקלקל לו את כל התענוג? אין שום פגם בקבלה, אפשר לקבל כמה שרוצים, אפשר לעשותו מקבל שלא ירגיש את עצמו כמקבל ולא תהיה לו שום בושה, כמו חתול כלפי אדם, אין לו שום בושה, למרות שמרגיש שנותנים לו, אבל הוא לא מרגיש את עצמו כמקבל. בשביל להרגיש מקבל הרצון לקבל צריך להיות מפותח במידה של בחינה ד'.

   יש לאדם רצון, שרוצה לתקן אותו. הוא מקבל עליו כוחות לתקן, ממלא אותו בעל מנת להשפיע, ועכשיו אין לו יותר מה לעשות איתו, כל מה שיכול היה לעשות עשה, מה שנקרא תיקן בכלי ומילא באור, תיקן לפי התכונה ותיקן לפי המעשה, גמרנו! עכשיו אין לו יותר מה לעשות עם המדרגה הזאת. מאיפה הוא יקח חיסרון חדש כדי ללכת הלאה? הבושה זה האמצעי, זו הרגשת המקבל הנובעת מהרגשת הנותן, זה החיסרון.

  אפשר להתחיל מהסוף: כוונת הבורא היתה לברוא נברא. בשביל מה בסופו של דבר הנברא צריך להיות בדרגת הבורא? כי רק זה שלמות ולא יכולה להיות שלמות אחרת. כמו שהוא שלם המעשה שלו חייב להיות שלם ומעשהו יכול להיות שלם רק כך, פחות מזה לא. השלמות יכולה להיות רק אחת. אז אם הבורא שלם, אז הנברא חייב להיות לפי תכונותיו כבורא, להנות מאותו דבר, להרגיש אותו דבר, להיות אותו דבר, איך אפשר שמשהו מחוץ לבורא יהיה כבורא? ומכאן מתחיל להיות כבר סוף מעשה במחשבה תחילה, כמו בסרט, שמתחיל מהסוף ומסתובב להתחלה. אומרים שאין לבורא רצון לקבל כי ממי יקבל? בגלל שמלכתחילה אין בבורא רצון לקבל אז אנחנו אומרים שאם הנברא רוצה להגיע לשלמות הוא חייב להגיע לשלילת הרצון לקבל, שיהיה בו על מנת להשפיע.

   התגלות האור היא לפי המסך. הכל מדובר כאן כלפי המרגיש, שבחינה ד' מתחילה להרגיש שהיא מקבלת והבורא נותן, זה כמו בעל בית ואורח, בדוגמא הזו ישנם כל הפרטים, אז האורח חייב להפטר מהבושה. איך הוא יפטר ממנה? בהתחלה הוא לא מקבל וזה כאילו מספיק לו להפטר מהבושה, הוא לא צריך יותר מאשר להפסיק לקבל בשביל לעצור ולכבות את היסורים שלו, אבל זו לא דרך התיקון, כי אם התיקון הוא להשפיע, בזה הוא לא משפיע, ואז בא כאילו המשך לתיקון הכלים.

   הבושה זו הרגשת המקבל, וזו בריאה בפני עצמה. הרצון לקבל מגיע דרך התפתחותו להרגיש מי הוא, וברגע שמתחיל להרגיש מי הוא, שהוא מקבל, מתחיל להרגיש כנגד זה מי הוא הנותן, שיש נותן, כי לא יכולה להיות הרגשת המקבל בלי התגלות הנותן. אם לא מופיע בעל הבית ליד האוכל, אין לך שום יחס אליו. היחס אליו הוא בהתאם לעד כמה שהוא קשור באוכל. לא יכול להיות בעל בית לחוד ואוכל לחוד ושתהיה לו הרגשת הבושה. חייב באותו אוכל שהוא מקבל, שיופיע בעל בית. ואז יוצא ככה, שהוא מרגיש את התענוג, ומתוך התענוג מתגלה לו מי נותן את התענוג וזה מקלקל לו את הענין. וכאן הוא חייב כבר עד כדי כך להגיב, שהוא מתפטר מהתענוג עצמו.

   באור שהנברא מגלה, לפי גודל התפתחותו של הרצון לקבל הוא מרגיש באותו אור, באותו תענוג, תענוג בלבד או שבתענוג מופיע בעל הבית. הרגשת בעל הבית בתוך הנברא מביאה להרגשת המקבל והרגשת המקבל מביאה להרגשת הבושה. אז למה הנברא מרגיש אי נעימות כתוצאה מזה שהוא הנותן והנברא מקבל? בעל הסולם נותן כאן דוגמא גשמית: שמי שמקבל לחם חסד אז הוא מסמיק ולא רוצה. השורש הרוחני לזה הוא כענף בשורש, בגלל שבשורש שלנו לא קיים דבר כזה, אז אנחנו מרגישים בזה אי נעימות. אי הנעימות זה הסבל שאנחנו מרגישים.

   הענין הוא איך שורש של רצון לקבל זה אור? איך אנחנו מדברים שבשורש שלנו אין תנועה, שבשורש שלנו יש שלמות הרי זה השורש שלנו, אז איך השורש לטבע שלי יכול להיות אור? הרי זה הפוך ממני. האור רוצה להשפיע, אז למה לי אין את התכונה הזאת? אם השורש שלי הוא אור, בורא, אז למה מיד בלי הבושה אני לא מרגיש, שטוב לי רצון להשפיע כי נמצא בשורש, ורע לי רצון לקבל כי לא נמצא בשורש?

   למעשה בהתפתחות הרצון לקבל תלוי באיזו מידה הוא מרגיש את השורש שלו. במידה שהוא מגלה שורש יותר ויותר גבוה, במידה הזאת הוא מתחיל להשתוקק באמת למה שיש בשורשו. הרגשת הבושה זו הרגשה שיש לך סתירה מהמשפיע. ברגע שהרצון לקבל מטפס מעצמו מעלה כלפי הנותן ומתחיל לגלות אותו, בזה הוא  מתפתח ומתחיל לגלות מי הוא הנותן. ברגע שמגלה את הנותן מגלה תכונה של הנותן, כנגד זה מתחיל להרגיש את התכונה שלו ומפגישה בין שני הדברים האלה נולדת אי נעימות שנקראת "בושה". בהרגשת הנברא זה דבר חדש.

   באיזה כלים הבורא יכול לקבל? כדי שהאורח יאכל, בעל הבית עושה את עצמו, כאילו שהוא מקבל הנאה מזה שהאורח אוכל. אני אפשר לדבר על בורא שמקבל. לבורא לא חסר שום דבר. אני מלכתחילה לא נותן לו כלום, אני מתקן את הכלים שלי כדי להנות בצורה הכי שלמה. הבושה זה בכדי לנטרל את הרצון לקבל, להביא את הנברא למצב המתוקן, הבושה זה אמצעי, זה לא רצון, בושה זו הרגשה בתוך הרצון, זה אמצעי שלא נותן לנברא להשתמש ברצון אחד ולהגיע לרצון השני. הבושה זה כאילו המרחק בינו לבין הבורא, במידה שהוא מרגיש פער בין רצון לקבל לרצון להשפיע, פער בין עצמו לבין הבורא, זו הבושה, ההשגה הזו איפה הוא ואיפה אני, הפער בין ההשגות האלה, זו הבושה.

   בסופו של דבר חיסרון חייב להיות מורגש ומושג מתוך הנברא, אחרת זה לא יהיה חיסרון לשלמות האמיתית. בגלל זה נברא חייב בהתפתחותו לעבור את כל השלבים האלה, והתפתחות הרצון בתוך הנברא נקראת "בריאה". אז בעצם אנחנו נמצאים במצב המושלם הסופי, רק שאנחנו חייבים להרגיש באמת את המצב שנתנו לנו. בכדי להרגיש אותו אני צריך לעבור בהרגשתי כל מיני תהליכי גדלות, שסוף סוף אני אתחיל להכיר איפה באמת אני נמצא. התפתחות הרצון להשפיע בתוך הנברא באה דרך התפתחות הרצון לקבל, צמצום עליו, וכל מיני תהליכים, עד שאני מגיע למצב, שלתת הכי טוב מכל הרצונות, שזה המצב הסופי, וכדי להגיע אליו אני חייב קודם כל לעבור כל מיני שלבים. ואפילו שאני נמצא בהם עכשיו בעלמא כביכול, אבל אני לא מכיר את זה ולא מרגיש את זה. העולם לא משתנה ושום דבר לא ישתנה, משתנה ההרגשה שלי איך אני מקבל מה שיש סביבי. אבל בגלל שמה שהכלי מגלה זה את כל העולם שלה, אז מה שאני מרגיש עכשיו, אני מרגיש בצורה כזאת, מה שאני ארגיש בכלי יותר מתוקן זה יהיה בצורה אחרת.

   איך אפשר שיהיה לכלי רצון להשפיע? איך יכול להיות מישהו עם רצון להשפיע חוץ מהבורא? אם  מדברים על בריאה מבר למדרגה זה חייב להיות מישהו מחוץ לו, אבל אנחנו בכלל לא מבינים שיכול להיות משהו מחוץ לו. ולמעשה זו שאלה שאנחנו בכלל לא יכולים לדבר עליה כי היא לפני הבריאה. אבל לפי הלוגיקה שלנו, אם מה שמוגדר כלפינו זה הרצון להשפיע, אז מולו יכול להיות רק רצון לקבל. אם נבנה רצון לקבל שיהיה מיד על מנת להשפיע בדרגה הסופית, לא יהיה חיסרון מצד הכלי ובלי חיסרון אי אפשר להרגיש מילוי. תרוצים מהסוג הזה הם בינתיים מה שאנחנו יכולים להבין בדרגה שלנו, בדרגות אחרות שנבין מה זה רצון לקבל, מה זה רצון להשפיע, מה הם צימצומים, מהו אור, אז כל המילים האלה מקבלות נפח אחר.

   חוסר תענוג זה יסורים. בורא לא ברא חס ושלום יסורים, חוסר התענוג מורגש בתוך הכלי כיסורים. אז בעצם הוא לא ברא שום דבר חוץ מכלי שנקרא בושה? לא. בושה זו הרגשה בתוך הרצון. הרצון לקבל שלנו מגיע להתפתחות כזאת שנוצרת לו הרגשת אי נעימות מזה שהוא מקבל, מחוץ לזה שרואה שהרצון לקבל שלו הוא רע. רצון לקבל לא מפותח כל צרכו נקרא סתם לקבל, רצון לקבל שמפותח כל צרכו, שיכול כתוצאה מההתפתחות שלו להרגיש את הנותן, מי נותן ומה נותן וללכת הלאה לפי ההרגשה הזאת ולהתפתח ולעשות כל מיני מעשים, הרצון לקבל הזה מרגיש בתוכו עוד הרגשה, הרגשת הבושה, אבל ההרגשה הזאת באה מתוך רצון לקבל והיא  שייכת לרצון לקבל ולא שזו בריאה בפני עצמה. בושה זו הרגשה בתוך הרצון.

   אבל הרבא היה אומר: הבושה זו בריאה בפני עצמה. זאת אומרת, התפתחות הרצון לקבל מביאה למצב שאני מתחיל להתבייש מלהשתמש בו. הרצון קיים וחוץ מזה קיים בו חיסרון נוסף. הרצון הוא הרצון לקבל הנאה ותענוג, הבושה זה היסורים, חיסרון שיש לי כשאני משתמש ברצון לקבל הנאה ותענוג, אני מרגיש שזה חיסרון נוסף שלא שייך לתענוג. בגלל זה אני לא יכול להגיד שזה אותו דבר. החיסרון הזה בא כתוצאה מהכרת הבורא, מי שלא מכיר את בעל הבית הוא לא מתבייש, זה רצון לקבל שהגיע בהתפתחותו למצב שמרגיש את בעל הבית. במצבי עכשיו אני מכסימום יכול להתבייש מבעל הדירה שלי, מחברים שלי ממי שאני מרגיש שנותן לי משהו, וגם זה שייך לגודל ההתפתחות שלי. אבל מבורא אני לא מתבייש, אני בקושי נזכר לומר ברכת המזון וכל מיני ברכות אחרות ולקיים מה שצריך לקיים, אני לא כל כך מרגיש בזה בושה, למה? אני לא מרגיש אותו אז איך יכולה להיות לי בושה? אני בכלל לא רואה שהוא נותן.

   ב- ד' בחינות באור ישר כל הרצונות לפני בחינה ד' באו מלמעלה ורק בחינה ד' התחילה לקבל לפי הרצון שלה וההשתוקקות שלה, לפי חוק התפשטות האור והסתלקותו עושה כלי ראוי לתפקידו. כשבחינה ד' נולדה והתחילה לקבל לפי החסרונות שלה, רק היא בלבד מרגישה שהיא מקבלת, כי רק אצלה הוא חיסרון לפני המילוי. כשהיא לבדה מרגישה שהיא מקבלת אז באה בה הרגשת הבושה ויתר הרצונות, הם אמנם רצונות, אבל נתנו אותם מלמעלה הם לא רצונות שלה הם לא רצון לקבל. אתה מביא לי משהו ואתה רוצה שאני אקח, אני אקח. זו לא נקראת קבלה ולא מתנה ועל זה אין בושה. אבל כשאני רוצה ומשתוקק ואתה נותן לי אז יש לי הרגשת המקבל. כתוצאה מהחיסרון שהיה לי קודם למילוי, והרגשת המילוי, הרגשת הנותן, בא יחס משותף בין המקבל והנותן. כשאתה בעל הבית ואני האורח אז מגיעה בושה, לכן זה בא רק בבחינה ד'. הרצון לקבל שכלול משכל, ממושכלות, מכוח הביקורת על עצמו, חוץ מזה שהוא מפותח ויכול להבחין ולהרגיש ולרצות, רק הוא יכול להכיר בנותן. זה הבדל מהותי, זה לא רק שהוא מקבל יותר בכמות, זה הבדל מהותי בין בחינה לבחינה. שכל זה פשוט יכולת לעשות ביקורת איך לצאת מאי נעימות, איך להשיג בסופו של דבר מה שאתה רוצה.

   לפני בחינה ד' אין נברא. הרצון לפני בחינה ד' לא נקרא רצון זו רק התפתחות. הרצון האמיתי לקבל לא נולד בלי בושה. ברגע שהוא מרגיש שהוא מקבל במידה הזאת הוא מרגיש את הבושה. הוא לא רק מרגיש את הרצון שלו, אני רצון לקבל ואני הולך לקבל, זאת אומרת, ברגע שהוא מקבל והאור ממלא אותו במלואו, מופיע בו הבורא בהתגלות מלאה. בקשר של הכלי עם הבורא ביחד מופיעה בו ההרגשה הזאת שנקראת "בושה".

   רצון לקבל על מנת לקבל, שהוא בחינה ד', הוא רצון לקבל כל כך גדול שהוא בעצם משתוקק רק לתענוג, אין לו שום התערבות עם כל מיני רצונות אחרים כביכול, שהם בחינת שורש, א', ב', ג', שעוד צריך לברר במה הם פחותים ברצון שלהם מבחינה ד'. למשל, בחינה ב' ובחינה ג' הן כאילו שורש ותוצאה לרצון לקבל, לא לבושה עצמה, בשביל לרצות לקבל חייבת להיות בכל זאת התכללות בין שני הדברים. בחינה ד' מרגישה את התענוג בגלל שהיה לה קודם רצון שהוא באמת רצון. רצון זה שיש קודם רצון ואחר כך בא מילוי.

   אם בחינה ד' שהיא מרגישה שהיא רוצה ואז מקבלת, מרגישה שרצתה וקיבלה, האם אפשר להגיד שהרצון של בחינה ד' בד' עצמה, הוא רק לקבל וחוץ מהרגשת התענוגים היא לא יכולה להרגיש כלום? הרי אם היא באמת בחינה ד' עצמה אין בה שום אפשרות לשום רצון אחר והרגשה אחרת. לכן אפשר להגיד, שאם היא מרגישה גם בושה, אז בושה זו בריאה בפני עצמה בתוך בחינה ד' הזו כאילו בנוסף אליה, כי זה לא תכונות עצמה. היא בעצמה מאה אחוז רצון להנות ומה שנוסף בה עוד זה תוספת הבריאה, שבאה מצד הבורא. זו תוספת רצון, תוספת הרגשה, שממש לא שייכת לבחינה ד', אלא היא באה כנלוות לה.

   כתוצאה מהבושה בא דחף למלא את הבושה לסלק את הבושה וזה מביא להתפתחות הרצון להשפיע. הבושה זה לא רצון להשפיע, חס ושלום, והרצון לקבל זה גם לא רצון להשפיע, אבל משניהם, מהבושה ומהרצון לקבל, באה התפתחות של רצון להשפיע. זו התפתחות, כי הבושה היא שמביאה את הרצון לקבל להכיר מי הוא המשפיע, אחרת הרצון לקבל רוצה להרגיש רק תענוג, לא איכפת לו מהמשפיע, לא איכפת לו שום דבר אחר, אין לו כאילו הבנה כזאת שיש עוד משהו ושהוא צריך את המשהו הזה. הוא מקבל במאה אחוז את מה שמגיע לו לפי הכלים, אין לו ולא יכולים להיות אצלו יותר חסרונות, גמרנו. אם רצון לקבל מילא את עצמו במאה אחוז, אז איך יכולה להיות כאן איזו תנועה? 

   מי אמר שקבלה היא פגומה, חס ושלום. מצד הבורא זה לא פגום. הענין הוא איך לעשות שמצד הנברא זה יהיה כאילו פגום, אז צריך לדחוף את הנברא להתפתחות הלאה, שיפתח את הרצון לקבל שלו, בשביל זה צריך ממש דחף כדי להראות שרצון לקבל הוא לא מושלם. איך ניתן לעשות את זה בתוך הרצון לקבל? מוסיפים לזה עוד חיסרון שהחיסרון הזה נקרא בושה, חיסרון מהרצון לקבל בעצמו. זה לא בתוך הכלי, בתוך הכלי הוא מרגיש תענוג במאה אחוז בגלל זה אנחנו אומרים שזה בא בצורה עקיפה, בעקיפין, זה לא בא מהבורא, הנברא לא מרגיש שזה בא מהבורא, הוא מרגיש שזה בא מתוך הרצון לקבל שלו, בגלל שהוא משתמש ברצון לקבל שלו יש לו בושה. הנברא לא מרגיש שחס ושלום, החיסרון הזה, היסורים האלה הנקראים בושה, באים לו מהבורא, הכלי הזה החדש, שמרגיש חיסרון, הוא הנקרא בושה.

   בושה לא מפתחת רצון לקבל, הוא לא רוצה עכשיו גם לתפוס תענוגים מהשפעה, הוא לא הולך עכשיו להיות משפיע. בושה זה לא רצון להשפיע היא רק נותנת את הכרת הרע. הבורא לא משפיע לנברא חיסרון דלהשפיע, כי אז הכלי יבוא מלמעלה, ואילו לכלי הזה חייבת להיות התעוררות להשפעה רק מצד הנברא. אם זה היה בא מצד הבורא כמו הרצון לקבל, מה יעשה אז הנברא? על מנת להשפיע חייב להיוולד בצורה עצמאית לגמרי בתוך הנברא, בזה הנברא מתחיל להיות בורא, הוא בורא בתוך עצמו רצון להשפיע. הבושה זה רק דחף, זה שורש של הרצון להשפיע, שיוולד אחר כך, שיהיה המלכות כתוצאה מהרגשת הבושה. לכן כשבעל הבית בא ורוצה לתת הכל לאורח, מצד בעל הבית אין שום בעיה. אבל האורח בגלל הבושה מתחיל לקבוע חוקים, בכדי להפטר מהבושה הוא קובע את החוק הזה, שתהיה לו השתוות צורה רק כך וכך. ואז בצורה עקיפה, כאילו באופן בלתי ישיר, בעל הבית משפיע עליו.