אות כ'

אות כ' 

"לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו,

אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות. וזה שאמרו

ז"ל, שכדי לתקן זה "הכין"(*) לנו בעולם הזה

יגיעה בתורה ומצות להפך את הרצון לקבל

על רצון להשפיע."

(*שימו לב איך בעל הסולם כתב "הכין")

שכל הבריאה היא השתלשלות עד העולם הזה וחזרה, וכאילו התיקון זה כדי לתקן את הבושה. כאן הוא מברר בדיוק מה מקור הבושה. אי נוחות אי סבלנות. "לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו" - אנחנו חייבים לגלות את שורשנו ולראות שלא נמצא בו רצון לקבל ואז יש לנו מזה אי-נוחות.

   אני מרגיש מקבל כשאני מרגיש את הנותן, אז הנותן מעורר בי בעקיפין את ההרגשה שאני מקבל. אם סתם יש לפני משהו כמו בעולם הזה, ואני לא לא מרגיש את הנותן, את הבורא, אז זה לא נקרא שאני המקבל והוא הנותן, על זה אין לי שום בושה. יש לי בושה לקבל מחבר, כי אני מרגיש את החבר. בושה זו תוצאה מהרגשת הנותן. באות י"ט הוא נותן דוגמא על עשיר שנותן לעני. העשיר ברא את העני? הכלי הזה לקבל היה בתוך העני, לעני יש תכונה שאין לעשיר, יש לו חיסרון. הבושה אחר כך מעוררת בו את הרצון לכסות את הבושה, לקבל תכונה כמו של עשיר. זה כבר מסובב מהרגשת הבושה.

   הנשמה זה האור שממלא את הכלי, שזה חלק מהתגלות האלוקות. יש נשמה כלי ויש נשמה אור שבאה וממלאה את הכלי, לכן "חלק אלוקי ממעל" זה לא כלי, זה החלק שממלא את הכלי.

   "המתבאר לנו מכל האמור, שכל הצורות הנמשכות לנו בהמשכה בלתי ישרה הימנו יתברך, יהיה בהם קושי הסבלנות. והוא נגד הטבע שלנו. ובזה תבין, שהצורה החדשה שנעשתה במקבל, דהיינו "הרצון להנות" אינה באמת שום פחיתות וחסרון בערכו יתברך, ואדרבא זהו עיקר הקוטב של בריאתו, שבלא זה אין כאן בריאה כלל כנ"ל. אמנם המקבל (בעצמו), שהוא הנושא את הצורה הזו, (הוא) מרגיש בה מחמת עצמו, בחינת קושי הסבלנות, והיינו משום שלא נמצאת צורה זו בשורש שלו, ודו"ק היטב."

   אם אדם לא מרגיש את הנותן ולא מרגיש שיש בו את התכונות האלה, אז אין לו עם מה להשוות את עצמו, ואז הכל בסדר. הוא יודע, כולם גנבים, וגם הוא גנב, וזהו. אין לו שום פחיתות, אין לו בושה, אין לו כלום. אבל ברגע שהוא מקבל מהנותן והנותן מתגלה כלפיו כנותן, אז הוא מרגיש את הרצון לקבל שלו שלא נמצא שם בשורשו, ואז זה מוליד בו את הבושה. בבורא יש הכל חוץ מהרצון לקבל, איך להרגיש את הרצון לקבל, כתכונה שהמביאה אותו לבושה, לסבל, זו התפתחות בתוך הכלי עצמו. יש ארבע דרגות של התפתחות עד שעושה צמצום, אנחנו רואים שישנם כמה שלבים, שאף שלב אנחנו עדיין לא מבינים. צריכים להיות כמה שלבים כדי להרגיש שאני, הרצון לקבל שלי, התכונה הזו שלי לא נמצאת בו. אנחנו רואים איך אנחנו לא מבינים את הדברים הפשוטים, איך להתבייש אנחנו לא מבינים.

   "ובזה הצלחנו (איכשהו) להבין את תירוץ  חז"ל, אשר העולם הזה נברא, משום דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה," שמי שמרגיש שהוא מקבל מרגיש סבל, לא יכול להסתכל בפנים שלנו, כלומר שכל מקבל מתנה מתבייש בעת הקבלה, והיינו משום שינוי הצורה מהשורש, שאין בו צורה זו של קבלה (בשורש). וכדי לתקן זאת," הבורא בצורה בלתי ישירה בכל זאת נתן לנשמות אפשרות להרגיש את הסבל הזה מתכונה הזו של הרצון הזה ומצד שני, "ברא את העולם הזה, אשר הנשמה באה בה ומתלבשת בגוף, ועל ידי עסק התורה ומצוות על מנת לעשות נחת רוח ליוצרו (בלבד), מתהפכים כלי הקבלה של  הנשמה, לכלי השפעה. כלומר, שמצד עצמה לא היתה חפצה בשפע הנכבד, אלא מקבלת השפע, כדי להשפיע נחת רוח ליוצרה, הרוצה שהנשמות יהנו משפעו יתברך." רק מעל מנת להשפיע היא נהנית, "וכיון שהיא נקיה מהרצון לקבל לעצמה, שוב אינה בהית לאסתכולי באפיה, ונגלית על ידי זה, תכלית השלמות של הנברא. וענין הצורך והחיוב של ההשתלשלות הרחוקה עד העולם הזה, יתבאר לקמן, שהמלאכה הגדולה הנ"ל, שהיא התהפכות צורת הקבלה על צורת ההשפעה, לא תצוייר אלא בעולם הזה (בלבד). כמו שיהיה כתוב עוד."

   "קמאן" זה נברא. הנברא שכלול סך הכל מכלי ואור. בהתאם לתכונות הכלי, יכול להיות כלי בלי אור ויכול להיות כלי עם אור. אז מה זה נקרא שיורדת עד לדרגת העולם הזה? עד רצון לקבל הנמוך מכולם. השתלשלות כלים ואורות יחד מגיעה עד לריחוק כזה מהבורא, שהמקום הזה נקרא "העולם הזה", שלא מרגיש את השורש שלו, אין לו אז במה להתבייש, כאילו לא חייב לבצע פקודות של הבורא ושום דבר. ואז מכאן מתחילה ההתגלות בצורה חופשית, הנברא כאילו מתחיל להתעלות חזרה.

   אור וכלי יחד נקרא "נשמה". לפעמים מדברים על כלי של נשמה ולפעמים מדברים על האור שממלא את הנשמה, כשאומרים "חלק אלוקי ממעל" מדברים על האור, שהמיוחד בו היא התכונה על מנת להשפיע שהכלי קונה. זה המיוחד, חוץ מזה אין שום דבר מיוחד. גוף הוא הרצון לקבל בצורה כזאת שנקראת גוף. חוץ מבורא יש רק נשמה, גוף זה כלי של נשמה. מה ברא הבורא חוץ מזה, מה זה גוף של הפרצוף? הנשמה היא אור וכלי יחד.

   למה נקראת "נשמה"? כי המכסימום שאנחנו מגלים באמת עד גמר התיקון זה "אור נשמה", כלומר: נפש, רוח, נשמה וזהו, חיה ויחידה אין לנו עד גמר התיקון. בקביעות יש לנו תוספת רק של אח"פ דעליה, רק חלק קטן מהם וזהו. בגלל זה נקראת "נשמה" רק כלי שמגלה בפועל ממש, את המכסימום שיכולה לפעול. ומהו בעצם האור שהיא מגלה? גם כן נשמה, על דרגה הכי גבוהה שיכולה להיות עד גמר התיקון. לפי זה נקרא כך הנברא.

   אחרי צמצום ב', כשמדברים על חלקי גוף האדם הראשון, כשרוצים לדבר מפרצוף האדם הראשון על החלקים שלו, אז ככה מדברים, בכדי להבדיל בין יתר הכלים שהם בעצם לא נמצאים בבריאה כביכול וחוץ מהאדם הראשון אין שום דבר. יתר הדברים הם רק הסתרות שנמצאות בו, דרגות הכנה בשבילו, שבטבע שלו מושרשות דרגות שנקראות "עולמות", שלפי הסדר הזה הוא יתפתח, אבל לא שהם קיימות מחוץ לאדם. הם קיימות בהתאם לאדם הזה, לנשמה שלו או לחלקי גופן של הרבה נשמות שמתפתחות. הן מתפתחות כאילו שהן עולות בדרגות של העולמות, ההכנה, מלמעלה למטה. לא מדברים על איך הבורא עשה בכדי לברוא את גוף האדם שזו התפשטות העולמות מלמעלה למטה, על זה מדברים כאורות וכלים, כי זה בעלמא. כשמדברים על נשמה הכוונה כבר על נברא שבו מתגלה כל ההכנה שהבורא הכין לו, בגלל זה כתוב "שכדי לתקן זה 'הכין' לנו בעולם הזה יגיעה בתורה ומצות".

   בחינה ד' זה עדיין לא נשמה, נשמה זה מה שקיים באופן נפרד מהבורא. בחינה ד' ב"הוא ושמו אחד" אין שם שום הבדל בין בורא לנברא. הנברא לא יכול לקבוע שום דבר. הנברא נקרא רק שהוא יכול לעשות תוספת רצון מצידו עצמו בבחירה חופשית.

   עד שפרצוף האדם הראשון לא נשבר וכל החלקים שלו לא יורדים לדרגת העולם הזה, כמו שהוא כותב כאן "'הכין' לנו בעולם הזה יגיעה בתורה ומצוות", הוא מדייק מאד. רק בעולם הזה יש לנו בגלל זה המקום שלנו שהוא מיוחד. רק אתה בעצמך, כביכול בעצמך, אפשר להגיד שגם זה נמשך אבל בצורה בלתי ישירה מהבורא, רק אתה מעצמך מגלה עכשיו איזו תוספת רצון חוץ ממה שנתנו לך על ידי יגיעתך בתורה ובמצוות "על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו". אם אתה מגלה את הרצון שלך מתוך בחירתך, כי אתה לא רואה שום דבר, אז שום דבר לא משפיע עליך, בצורה ישירה, זה נקרא שנולד כלי של נשמה. ואחר כך לפי התיקון של הכלי הזה מתגלה בה אור של נשמה.

   בהשתלשלות מלמעלה למטה עדיין לא יצא נברא, אין על מי לדבר, כי אנחנו מדברים רק מהשגת הנבראים, הנשמות לא יורדות מלמעלה למטה, הן משיגות את האלוקות מלמטה למעלה.

   אז אנחנו צריכים להגיד שבושה באמת מתגלה בפועל בהתאם להרגשת הבורא כאן מהעולם הזה, כמו שכתוב בכותרת מאמר כ':"לפי שהרצון לקבל אינו נמצא בשורשנו, אנו מרגישים בו בושה ואי סבלנות." מתי מרגישים את זה? כשמרגישים את שורשנו ומגלים אותו, "וזה שכתבו (שאמרו) ז"ל, שכדי לתקן זה 'הכין' לנו בעולם הזה יגיעה בתורה ומצות להפך את הרצון לקבל על רצון להשפיע". מה זאת אומרת בעולם הזה? כל פעם שאתה מרגיש שאתה נמצא ברצון לקבל על מנת לקבל, אתה מרגיש בושה ולפי הרגשת הבושה הזאת אתה הופך את זה לעל מנת להשפיע, הרגשת הרצון לקבל על מנת לקבל נקראת העולם הזה, כתוצאה מזה ישנה בושה.

   על מה שאנחנו מדברים עד העולם שלנו, אנחנו מדברים רק על השורשים שלנו, שכך הם באים בשביל לבנות אותנו, שאנחנו נגלה אותם בצורה כזאת. לפני שנברא האדם הראשון אין גלגלתא, אין ע"ב, אין ס"ג, אין שום דבר. אחרי שבירת האדם הראשון, אחרי שנשמה מתחילה מאפס מתחילה להתעלות היא מגלה הכל. איך מקובלים גילו הכל? הם עולים מלמטה למעלה, מגלים השורשים איך הבורא ברא את הכל "'הכין' לנו בעולם הזה", איך שהיתה ההכנה מלמעלה למטה שפרושה, הסתרת הבורא כדי לברוא את המקום שנקרא העולם הזה, זאת אומרת, מצב כזה שאתה לא מרגיש כלום מרוחניות, כי אתה צריך להגיע לזה מלמטה למעלה. הם כותבים לנו שורשים עליונים, בגלל שבצורה כזאת שורשים עליונים פועלים עלינו, בזמן שמתחילים ללמוד לומדים איך הבורא עושה לנו, הם כותבים מצד הבורא לא מצד הנברא, ואם יש לאדם כוונה להגיע לפנימיות והוא הולך מצד הנברא, אז זה מאיר לו. המקובלים הראו לנו איך הבורא פועל איתנו, אבל אנחנו צריכים לגלות בתוך עצמנו איך אנחנו בהתאם לזה צריכים ללכת.

   מקובלים לא יכולים לכתוב דרך מלמטה למעלה את זה אסור לגלות, את זה האדם חייב לגלות בעצמו, בגלל שהדרך הזו כולה היא מעל לדעת אז מגלים לך את פעולות הבורא. במה הם מגלים לנו? רק בצורת תורת תבלין, שאם אדם לומד וחושב תוך כדי כך, בשביל מה אני צריך את זה, מה יהיה לי מזה, מה אני, מי אני, מה טעם בחיי, אם הוא הולך בצורה כזאת, אז זה מתחיל לרפא אותו, מה לרפא? שאדם מתחיל להרגיש שהוא מקבל, זה נקרא "האור שבה מחזירו למוטב". בכל רמה שתהיה, ברמת העולם הזה או ברמת עולם העשיה או יצירה, או בריאה, בכל מקום יש בושה, רק תלוי בהתפתחות הכלים בהתאם לזה הוא מרגיש בושה.

   אומרים שלצדיקים גמורים בעולם אין סוף אין בכלל אף דאגה אלא רק דאגה מה עוד אני יכול לעשות, זה נקרא "מנוחה מוחלטת", שיש רק מחשבה אחת. בדרגות האחרות קצת פחות מזה יש קצת הרהורים מה אני בתוך כל הענין הזה, זה נקרא "ריבוי מחשבות" כבר חסר מנוחה. מנוחה זה שאין שינוי בכיוון המחשבה, ברצון. יש רצון אחד. אנחנו מתקנים רק רצון. סך הכל לכללות הרצון עם הכוונה קוראים רצון.

   למה כשמגיעים למצב שלנו שוכחים את כל "תלמוד עשר הספירות" ומתחילים כאילו להוסיף לבריאה כל מיני דברים? חושבים שכאן בעולם שלנו יש משהו יותר, אבל האמת שבעולמות רוחניים יש הרבה יותר ממה שיש כאן.